גם אלטרנטיבה יכולה לכבוש את העולם

בעטיפת אלבום הבכורה של אסף ארליך "טוקשואו" מ-2002, צולם הזמר בקלוז-אפ כשהוא סוקר את בבואתו במראה. חזית האלבום השני, "חדשות מהמגירה" שיצא ב-2007, זיכתה את האוחז בה רק בצלליתו של הרוקר המוערך. והנה, באלבום החדש של ארליך, "שקט עכשיו", אין אפילו רמז למראהו של החתום על היצירה. גם לא בחוברת המצורפת לדיסק.

לטורים האחרונים של שי להב ב-ynet:

• ישראל ברייט: הכישרון משחק במחבואים
• בואו בנות: שלוש זמרות מבטיחות לחגים
• להקת השנה שלכם: אף אחת. הרוק מת?
  

אני לא מכיר את השיקולים שמאחורי המטמורפוזה הזו. אולי משהו בנוסח "ניתן לשירים לדבר, ולא למעטפת". אבל יש בה משהו יותר מסמלי, בכל הנוגע לקריירה של אסף ארליך, שכבר אפשר לחגוג לה עשור. קריירה שהתחילה עם ניסיון ברור למתג אותו כרוקר הבא של ישראל (בצירוף המיתולוגיות בדבר פגישה מקרית עם חמי רודנר, שהפך לפטרון שלו), ומסתיימת - לעת עתה - בהפיכתו של ארליך לסוד הכי שמור באזור הבארבי. כזה שכמה מאות אנשים נשבעים בשמו כשהם קמים בבוקר, בשעה שיתר העולם שותק.

וזה נכון גם למוזיקה עצמה. ב"שקט עכשיו" אפשר כמעט להרגיש את הניסיון של ארליך לטעון: מספיק עם חלומות על גדולה, בואו פשוט נעשה רוקנ'רול. הוא עדיין כותב נהדר, מלחין יפה (למעט סוג של בטן במרכז האלבום, שמצלצלת קצת מונוטוני) ושר ישר לתוך הקרביים. אבל משהו באנרגיה הכללית של האלבום הזה משדר - זה מה שאני. לא רוצים, לא צריך. אני בטח לא אתאמץ בשבילכם.

וזה חבל. כמעט טראגי. כי לאסף ארליך היה הפוטנציאל לקחת את עגלת הרוק הישראלי התקועה והמחלידה, ולתת לה דחיפה משמעותית קדימה. להיות "אחד מכוהני הרוק של תל אביב" - כפי שמכתיר אותו הקומוניקט המצורף לאלבום - זה נחמד, אבל לא מאוד משמעותי, כשכבר כמעט לא נשאר שום מקדש לכהן בו. והיומרה - אותה יומרה שכל כך קל לזלזל בה ולבוז לה - היא תנאי הכרחי עבור יוצר כדי להגיע לקהלים גדולים, להשאיר חותם, להיות משמעותי. דומה שאסף ארליך ויתר עליה לגמרי. נקווה שלא לתמיד.

אפשר להיות חתרניים וענקיים

כי אפשר גם לעשות רוק גולמי, מחוספס ולא מתחנף, בסגנון עדות ארליך, מבלי לוותר על הרצון לכבוש את העולם - או לפחות לשנות אותו בקטנה. לפרטים, ניתן לפנות לחברי סוניק יות' (בהנחה שהם עונים כרגע. בכל זאת, הם חווים כרגע פרידה מלכותית, זו של ת'רסטון מור וקים גורדון). החודש יצא לחנויות אוסף של ההרכב (שיצא כבר ב-2008, במהדורה מוגבלת דרך סטארבאקס), שבהתאמה לאופייה האנטי ממסדי הנצחי של הלהקה קרוי באירוניה "Hits Are for Squares".

Sonic Youth - Teenage Riot

חזרה לקלאסיקות של סוניק יות' מלמדת איך עושים רוק אלטרנטיבי, שבז לכל החוקים והצרכים המסחריים, אבל גם נשמע מיליון דולר (בניגוד לסאונד הגיטרה-בס-תופים העייף והשגרתי של הרוק הישראלי, שמגיח לביקור בחדש של אסף ארליך). מה שתמיד אפיין את המוזיקה של סוניק יות', פרט לסאונד הייחודי ולחוסר ההתפשרות, היה התשוקה. אותה תשוקה שגורמת לך להקשיב ל-Teenage Riot, בפעם המיליון, ועדיין להזיז את הראש בתנועות קצובות ובלתי נשלטות, כשאתה מחייך כמו האיש הכי אידיוט והכי מאושר בעולם. או כמו שמסביר אדי ודר, שבחר את השיר (האוסף כולו הורכב בידי מוזיקאים ואנשי תרבות אמריקנים שמעריצים את הלהקה): "עזבו קפה, עזבו ויטמינים, מיצים אורגניים או ניקוטין. מהניסיון שלי, שום דבר לא מניע אותך כמו לשים את 'Teenage Riot' בפול ווליום".

את הקריירה של סוניק יות' מאז אמצע שנות ה-90 נשאיר רגע בצד. לא במקרה, היא כמעט לא באה לידי ביטוי באוסף הזה (למרות שההרכב נשפט לטעמי בחומרה רבה מדי). אבל עד לאלבום Dirty (וכולל, לגמרי כולל), הם היו הוכחה מענגת לעובדה שאלטרנטיביות לא חייבת להיות שווה מחבואים מאחורי הכלים. ואם ניקח את Dirty עצמו - אלבום שמעריצים שרופים של סוניק יות' רואים בו סוג של חילול

קודש, כי יצא בלייבל גדול, הופק בידי בוטש וויג ה"מסחרי" וכולל שירים שאפשר ממש לשרוק את המלודיה שלהם - הנה דוגמה קלאסית לשילוב בין מסכים אדירים של רעש לבין כיף טהור. כן, כיף. דווקא בלב הגל הנוקב והרציני עד אימה של הגראנג', ש-Dirty היה חלק אינטגרלי ממנו.

בקיצור - מי שפספס את דברי ימי סוניק יות' יכול לקבל יופי של התחלה עם האוסף הזה, שכולל 16 רצועות. 15 נבחרו, כאמור, בידי אמנים כמו בק, גאס ואן סנט, מישל וויליאמס ואחרים. האחרונה הוקלטה במיוחד לאוסף. אחרי כמה האזנות, תיזכרו שכנות, אומץ וחתירה נגד המוסכמות לא סותרים גם הנאה ורצון להיות גדולים מהחיים.