שיחות שלום, ולא להתראות: מה קרה לטלכרט?
בפרויקט "הבוידעם" שלחנו כתבים לנסות ולהפעיל מחדש את הטכנולוגיות שהגדירו את ילדותם. והפעם עידו קינן זונח את הטלפון הסלולרי שלו ומנסה להתקשר לעולם עם טלכרט
המשימה: לנסות להתקשר רק באמצעות טלכרט וטלפונים ציבוריים, ללא טלפון סלולרי. זה עדיין אפשרי, אבל לא פשוט כמו פעם למצוא טלפונים ציבוריים וכרטיסים.
בפרק הקודם של הבוידעם: ניר יניב משיב לחיים את הקומודור שלו
הטלכרט החל את דרכו בישראל בשלהי שנות השמונים. במאמר שפורסם ב-95' בגליון הראשון של בטאון עמותת אספני הטלכרט בישראל מספר משה לפינר שהטלפונים הציבוריים בישראל עבדו על אסימונים מסוגים שונים מאז 1953. חברת בזק, שהוקמה ב-1984, החליפה את משרד התקשורת (לשעבר משרד הדואר) בהנפקת האסימונים, שעוצבו בצורת חוגה של טלפון. הערה לקוראים הצעירים: אתם לא יודעים מה זו חוגה? אשריכם.
במקום לעבור מאסימונים לטלפונים מופעלי מטבעות, בחרו בבזק ללכת על כרטיסי חיוג הולוגרמיים, שמכשיר הטלפון מוריד מהם שיחות על ידי צריבת הפס ההולוגרמי שלהם (ההאקרים של אותם הימים היו מכסים את הפס המשומש בטיפקס, וטוענים שהשיגו כך שיחות בחינם). ב-88' החלו ניסויי שדה בטלפונים כאלו, ושנתיים אחר כך הושק הטלכרט עם הסיסמה "אין כיס בלי כרטיס". גם אסימונים אפשר היה לשים בכיס, אבל החור באמצע איפשר לשמור אסימונים לשעת חירום גם על טבעת מחזיק המפתחות ובשרוכי הנעליים. היעלמותם לא הכחידה עדיין את הביטויים "קח אסימון ותתקשר אלי כשתגדל", משפט דחייה למחזר צעיר או ילדותי מדי, ו"ירד לו האסימון", הבין את הדברים באיחור. נסיון לעדכן את הביטוי, "נצרב לך הטלכרט?", לא קנה אחיזה בציבור.
טלכרט? פה אין טלכרט
התחנה הראשונה שלי היא התחנה המרכזית החדשה בתל אביב, שמרכזת סביבה פעילות חברתית ומסחרית של מהגרי עבודה. לא נדיר לראות שם שלטי חוצות ענקיים שמפרסמים כרטיסי חיוג, ביזנס גדול ותוסס בקרב האוכלוסיה הזאת שמעורבות בו בזק, חברות הסלולר וחברות תקשורת נוספות.אבל אני מחפש טלכרט. ליד המודיעין בקומה 6 מצאתי שישה טלפונים ציבוריים עם חריצים לטלכרט, אבל אפילו לא מכונת כרטיסים אחת. למוכר בדוכן הסמוך של "משווק מורשה סלקום" אין טלכרט, אבל ב-11 שקל הוא ימכור לי Nano, כרטיס חיוג בינלאומי בן 200 יחידות של בזק בינלאומי. כדי להתקשר בתוך הארץ מחייגים 1843, אחר כך את מספר הכרטיס שנחשף כשגירדתי את הציפוי המבריק, סולמית, מספר טלפון כולל קידומת, סולמית. אבל לא בטלפון הציבורי הראשון שבו ניסיתי: הוא היה מקולקל.
"כרטיסי חיוג זה סתם בלבול מוח", אומר לי איציק, השכן במכשיר הסמוך. מאיפה הטלכרט שלך, אני שואל. "היה לי במקרה. אבל כבר לא מוכרים כאלה". אני מצלם את הכרטיס שלו, אבל לא חושב לבקש ממנו לעשות שיחה ולהשלים את משימתי. הטעות הזאת תעלה לי ביום עבודה נוסף. כשהוא מפנה את הטלפון אני משתלט עליו, ואחרי שבע עשרה הקשות מגיע לשלב שבו צריך לחייג את המספר של העורך. אופס. כל המספרים שלי שמורים בסלולרי המוקצה. המספרים היחידים שאני זוכר הם של אמא בבית (והיא בעבודה), האקסית מי"א (נתקלתי בה בפייסבוק יום קודם; נשואה), ושל סבתא בבית.
"היי סבתא", אני אומר לאריקה שוור רגע אחרי שגיליה שטרן, הקריינית של כל תפריט קולי טלפוני שאי פעם שמעתם, מודיעה לי שעל פי היעד שאליו חייגתי נותרו לי 54 דקות ו-22 שניות. "לא מזמן נתקלתי בכרטיס טלכרט וזרקתי אותו", היא נזכרת. "היה לי סלולרי שהוגבל למספר אחד או שניים, אז היה לי טלכרט. היום אתה לא מוצא מספיק מכשירים". שוור עלתה לארץ ב-1984, וחיכתה כשנתיים לקבל קו טלפון ביתי. ההורים שלי, שהגיעו הרבה לפניה, חיכו שבע שנים. את התקשורת הטלפונית שלהם עם העולם ניהלו מטלפונים ציבוריים. "כשנולדת", מספר לי אבי, שלמה קינן, "התקשרתי להודיע למשפחה בחו"ל מטלפון ציבורי בבית החולים".
אני ממשיך לטייל בתחנה, שמשובצת בלא מעט דוכני כרטיסי חיוג. אחד מהם מתופעל על ידי שתי תאילנדיות, שכמו בכל הדוכנים האחרים אומרות לי שאין טלכרט. בסניף הדואר אני מוצא באוטומט המכירות כרטיס בשם "טלכרט חדש". נצחון! אני מכניס 12 שקל למכונה, מקבל את הכרטיס, מקלף את עטיפת הצלופן בהתלהבות ומגלה שקניתי כרטיס מנייר, שבצדו האחורי ציפוי כסוף שצריך לגרד כמו כרטיס חניה כדי לגלות את הקוד הסודי. עוד כרטיס חיוג. ועדיין לא השגתי טלכרט.
סגרו את הבאסטה
בסוף 2007 הופסקה מכירת הטלכרטים בישראל לאחר שהיצרן השוויצרי, היחיד בעולם שייצר כרטיסים כאלו, סגר את המפעל. בזק נאלצה למצוא חלופה ועברה לכרטיסי חיוג מקודדים, כאלו שיש להם קוד סודי שמחייגים במקום לתחוב את הכרטיס בחריץ הטלפון. היום מוכרת החברה שלושה סוגי כרטיסים: טלכרט חדש, כרטיס משולם מראש (פּרי פייד) שעובד רק בטלפונים ציבוריים של בזק; B-Card, דומה לטלכרט אבל מאפשר להתקשר מכל טלפון; ובזקכרט, כרטיס משולם בדיעבד (פוסט פייד), שמשלמים באמצעות חשבון הבזק הביתי. בבזק מספרים שכרטיסי החיוג פופולריים בקרב מהגרי עבודה וחרדים, אלו שלא משתמשים בטלפונים סלולריים כשרים (שבהם חסומים שירותים שונים שנחשבים בעייתיים בקרב המגזר). למרות הפסקת הייצור והמכירה של כרטיסי הטלכרט, באתר בזק מרגיעים: "לכרטיסי הטלכרט הישנים אין תוקף וניתן להמשיך להשתמש בהם כרגיל".אני יוצא מהתחנה. גם בדוכנים בחוץ אני רואה המון כרטיסי חיוג, אבל לא טלכרט. אני צועד אל התחנה הישנה ותופס את הטלפון הראשון שאני מוצא. אני מחייג ל-144, לנסות להשיג את הטלפון של העורך (שכזכור, נמצא בזכרון של הסלולרי שלי, אבל אסור לי להשתמש בו). כשהייתי ילד, המספר של המודיעין היה 14, והשיחה אליו מטלפון ציבורי היתה בחינם, כנראה כתחליף להצבת ספר טלפונים ליד כל מכשיר. היה לנו טלפון ציבורי ליד הבית, מעבר לכביש, ואני זוכר יותר משיחה אחת למודיעין למטרת מתיחה טלפונית.
היום שיחה ל-144 עולה כסף. אני מחייג את הקוד המתיש של כרטיס החיוג, אחר כך 144, ומבקש את הטלפון של העורך. במודיעין נותנים לי שני מספרים סלולריים על שמו. בשניהם אין תשובה. אני רוצה להתקשר לאח שלי, שעובד ב-ynet ויושב ליד העורך. אני זוכר את המילה באנגלית שצריך לחייג כדי להגיע אליו, אבל בניגוד לסלולרי, על מקשי הטלפון הציבורי אין אותיות.
מתיש מתיש מתיש
אני מתקשר שוב ל-144 (אחרי הקוד המתיש) ומבקש את המרכזיה של ynet. מתקשר לשם (קוד מתיש) ומבקש שיעבירו אותי לערוץ המחשבים. מעבירים והשיחה מתנתקת. שוב (מתיש), מבקש את השלוחה ושיעבירו אותי, ממתין, אין תשובה, מנתק. פעם שלישית (מתיש), מתקשר ישר לשלוחה, מקבל תא קולי. ההודעה בקולו של העורך הקודם, שנותן בהודעה את המספר הסלולרי שלו. המספר בטח עבר לעורך הנוכחי. אני מתקשר (מתיש!!!) ישירות לסלולרי. העורך עונה. הצלחה! אני מבקש שיתקשר אלי בחזרה. הוא מנסה, אבל הטלפון פגום והשיחה לא נכנסת.
אני מתקשר ממכשיר נוסף, מטרים בודדים משם. מספר הטלפון מוצג במדבקות מעל הטלפון, אבל ספרה אחת חסרה. איך מוצאים אותה? מתקשרים לשירות התיקונים 166, והמענה הממוחשב מקריא את המספר כדי לוודא שעבורו נדרש השירות. אני מוציא עט ומקשקש את הספרה במקום המדבקה החסרה. מתקשר לעורך ונותן לו את המספר, הוא מתקשר אלי בחזרה, אבל עוצמת הקול הולכת ויורדת עד שאני בקושי שומע אותו.
אני ממשיך להסתובב בתחנה הישנה, אוכל צהריים במסעדה אתיופית, מכתת רגלי בין הדוכנים. ועדיין לא השגתי טלכרט.
ברצינות, למי יש טלכרט?
יצא לי להשתמש באסימונים וגם בטלכרט. כשהתגייסתי לצבא קיבלתי את הסלולרי הראשון שלי, "מנגו", טלפון כבד ומגושם בירוק-מכוער של פלאפון שהיה פתוח לשיחות נכנסות, ואפשר היה להתקשר ממנו החוצה באמצעות בזקכרט, שזכרתי בע"פ את שמונה הספרות שלו ועוד ארבע ספרות של הסיסמה הסודית. רק שנים רבות אחר כך הפכתי שוב לבעליו של טלפון סלולרי, מכשיר מדגם טליט איום ונורא שקיבלתי מהמעסיק. היום יש לי סלולרי משלי, ועיקר השימוש בו הוא לאימיילים, סמסים, מודם סלולרי וגלישה בפייסבוק. אני לא אוהב לדבר בטלפון.
כשחזרתי מהתחנה המרכזית כתבתי בפייסבוק: "והיום בפינת הבקשה המשונה אבל אמיתית: למישהו יש טלכרט שנשארו עליו פעימות?" התשובות נעות בין מתחכמות לתוהות. "יש לי אחד מתחת לשמיכה שעשו עלי בטירונות", כותב אבי סגל, ומאי בינשטוק כותבת: "יש לי אחד מהגיוס. השאלה האמיתית היא אם עוד יש טלפונים ציבוריים". בין לבין היו גם כמה שניסו לעזור: יש לי כרטיס מהבקו"ם, יש לי מהכלא הצבאי, יש לי כמה אבל אני גרה בניו יורק, נסה במוזיאון משרד התקשורת, מוכרים את זה בנתב"ג וכו'. משה "הלמו" הלוי, טראבלמייקר אינטרנטי לשעבר שהוא גם אספן טלכרטים, מספר שיש לו כמה עשרות כרטיסים, חלקם במה שמכונה בעולם האספנות mint condition, חדשים ומבריקים כביום הטבעתם. הוא גם מפנה אותי לרכישת כרטיס באתר דואר ישראל. הם מוכרים שם "טלכרט כרטיס חיוג מקומי 20 פעימות" ב-12 שקל. בתמונה מופיע בזקכרט ולא טלכרט. אני שולח אימייל לשירות הלקוחות כדי לברר אם באמת מדובר בטלכרט. התשובה לא הגיעה עד היום. אולי היא אבדה בדואר.
תום מאירי מפגיז: "יש לי שניים בארנק". הוא גר בחיפה, ושולח את הכרטיס בשירות האקספרס של הדואר, "דואר 24". אם חשבתם שזה אומר שהכרטיס הגיע אלי אחרי 24 שעות, טעיתם. "יש לי אחד כזה בארנק ואני עובד בתל אביב כך שאהיה שם גם מחר. שלח לי הודעה אם אתה באמת צריך את זה", כותב לי בן אשכנזי. אני פוגש אותו למחרת ומקבל ממנו כרטיס. אני צועד על אלנבי, תופס את הטלפון הציבורי הראשון שאני מוצא ומנסה להתקשר לעורך. הטלפון לא עובד. הטלפון שמצדו השני דווקא כן. אני מתקשר. העורך עונה. "המשימה הושלמה", אני אומר לו. אני יכול לחזור הביתה.
בדרך לשם אני עוצר בשוק העתיקות בכיכר דיזנגוף. באחד הדוכנים אני מוצא קופסה עם עשרות טלכרטים. "כמה?", אני שואל את המוכר בזמן שאני מדפדף ביניהם. "לכל אחד יש מחיר אחר". הבחירה נופלת על טלכרט 20 פעימות קלאסי, כרטיס כחול עם כיתוב בסגול מסטיק ענבים בעברית, אנגלית וערבית. "חמישה שקלים", אומר המוכר ואני לא מתמקח. לא רחוק מהבית אני תוחב את הכרטיס לטלפון ציבורי. המכונה מבקשת ממני להמתין בעברית ובאנגלית, מטרטרת ומחשבת ולבסוף פולטת את התוצאה: "יתרתך: 20". הדיל הכי טוב בעיר.
