אסור לצעוק על הילד? 5 מיתוסים בהורות

הורות בעידן המודרני היא אתגר לא פשוט. במובן מסוים ההורים דומים לקצינים בצבא שאיבדו את דרגותיהם. בעבר היה קיים דיסטנס בין ההורה לילד, ולכן לא היינו צריכים לדעת כל כך הרבה על הורות, אך מרגע שבחרנו לנהל עם ילדינו מערכת יחסים המקדשת ערכים של שוויון ושל כבוד הדדי, כמו הסרנו את הדרגות ונאלצנו לשכלל יכולות של יחסים בין-אישיים.

אנו נדרשים להרבה ידע, ובמקום שבו עולה הביקוש לידע אנו תמיד חשופים לבלבול רב. הנה חמישה "בלבולים" שמהם סובל ההורה המודרני - מדובר מלכתחילה בתובנות משמעותיות ונכונות, אך הן הופכות למטעות כשאנו מלקטים מהן רק את השורה התחתונה.

קראו עוד על סמכות הורית :

• גיל שנתיים האיום: כך תפסיקו לריב עם הפעוט
• סמכות הורית: תפסיקו להסביר ותתחילו לעשות
  

1. "התייחסו אל הילד בכבוד"

נכון וחשוב, אך ודאו שהדבר הדדי. לא ייתכן שילד יירק על אמא שלו וזו תאמר לו "זה לא נעים לי". אם הילד צווח מאחור במושב הרכב ולא נענה לבקשותינו להפסיק, הסברים מילוליים לא יסייעו משום שהילד יודע בדיוק מה עליו להפסיק לעשות ואף יודע בדיוק מדוע עליו לעשות זאת. טוב יהיה אם ביחסים עם ילדינו נדע להביע רגשות אותנטיים של אכזבה וסלידה מסיטואציות מסוימות.

2. "קבלו את הילד כמו שהוא"

נכון וחשוב גם כאן, אבל אין משמעות הדבר שאנו מקבלים כל התנהגות. הורים, ההבדל גדול בין לקבל את הילד לבין לקבל כל דבר שהוא עושה: אם הילד מסרב לבקשתי (או לדרישתי) להפסיק להקיש עם הכפית על הצלחת, אקח לו את הכפית, אבל מבלי לנזוף, להתלונן או להתחשבן.

באופן הזה אני מקבל את הילד שלי כפי שהוא, אבל לחלוטין לא את ההתנהגות, שכן היא אינה מקובלת עליי.

3. "אל תפתרו קונפליקטים בכוח"

נכון, אך לעתים יש להפעיל סמכות אקטיבית. לעולם לא נפגע בילד שלנו, לא נפליק לו ולא נעניש אותו כי אנחנו איתו ולא נגדו. עם זאת, הפעלת הסמכות שלנו לא תמיד תהיה תוצאה של הבנה ותקשורת בונה, ולעתים נאלץ להפעיל סמכות אקטיבית, גם שיש בה שימוש בכוח.

"בכוח" הנחתי את ידי על החזה של בני התזזיתי בן השנתיים כדי להחליף לו חיתול, "בכוח" הוצאתי מידיו כלי שביר שאחז בו בגיל שלוש ו"בכוח" כיביתי את הטלוויזיה לילדיי כאשר נדרשתי לכך. הורים, קחו את הילד על הידיים ותכניסו אותו כבר לאמבטיה, "בכוח". הערב זה "לא יצטלם טוב", מחר בערב זה יצטלם מצוין.

הפעלת הסמכות שלנו לא תמיד תהיה תוצאה של תקשורת בונה(צילום: shutterstock )

4. "הפגנת כעס לא מקדמת לשום מקום"

לא מדויק, תלוי בסוג הכעס. אל תכעסו על הילדים כאשר הכעס מבטא תלונות, הטפות מוסר והתחשבנויות. שימו לב שכעסים מהסוג הזה תמיד עוסקים בעבר ("למה לא עשית מה שביקשתי?!"). לעומת זאת, יש מצבים שבהם הטון התקיף והמרתיע נחוץ לאכיפת הסמכות, והצעתי לכם ההורים היא לא למהר לוותר עליו.

בארוחת ערב בשישי האחרון ראיתי את ילדיי רבים על מקום ישיבה סביב השולחן. שניהם רצו לשבת ליד בן דודתם הצעיר ולשניהם גם היה מקום לצדו. בכל זאת שניהם התעקשו לשבת על אותו הכיסא. פתרונות מפה ומשם החלו לצוץ, וזה המקום שבו נגמרת לי הסבלנות.

"תסתכלי עליי!" פקדתי על בתי בת השמונה והמתנתי לראות שזה קורה. "תסתכל עליי!" פקדתי על בני בן התשע והמתנתי לראות שזה קורה. "את יושבת כאן! – ואתה יושב כאן!". מלבד ההוראה הברורה שניהם קיבלו ממני מבט שלא הותיר בהם כל ספק לגבי העמידה הנחושה שלי שכך יהיה. ולכן כך היה, וכך גם התפנה מיד אחר כך המקום לרגיעה ולשמחה.

אנו רוצים לשמור על כבודו של הילד ולכן נמנעים מלהיות הורים מרתיעים. אבל כבודו של הילד לא נרמס כתוצאה מכך שאנו מתעקשים שיעשה כרצוננו, גם כאשר אנו מרימים את הקול, גם כאשר אנו דורשים בתקיפות ולא מבקשים בנחמדות.

הפגיעה בכבודו תמיד תהיה על רקע האכזבה שלנו מכך שהוא לא נענה לבקשותינו, לאחר שוויתרנו לו ולאחר שאפשרנו לו להיות ילד מטריד. אז אנחנו פוגעים, מעליבים, משפילים ומרגישים חופשיים מלתת לעצמנו דין חשבון שהרי "מגיע לו".

5. "שימו את הילד במרכז"

נכון וחשוב, אלא שהדרך לשים את הילד במרכז היא לשים את עצמנו במרכז. אני מכיר הורים שידחו את כל הסידורים שלהם ל"זמן המתאים", כלומר לזמן שהם ללא הילדים.

כל מה שאנחנו עושים, אולי כמעט כל מה שאנחנו עושים, אנו יכולים לעשות עם הילדים. המעניין הוא שדווקא אז הילד מרגיש בנוכחות ההורית שלנו ודווקא אז מרגיש במרכז.

הכותב הוא בעל תואר ראשון בפסיכולוגיה, אב לשניים, מחבר הספר "אלוהים בגובה העיניים" ומנהל הפורום באתר סופר-דדי.