"שרלוק הולמס": הרפתקאות בהולמס פלייס
ביקום המיושן של שרלוק הולמס החידות מוצלחות יותר מהפתרונות. אך עדיין אפשר ליהנות מהשנינות האנגלית, הנימוס המושלם וההסתלבטויות על השוטרים - של הבלש הכי מקסים
הכרך השלישי והאחרון של סיפורי שרלוק הולמס הופיע הפעם בתרגומם היפה וההדור במקצת - מדובר הרי בבלש ויקטוריאני בעל גינונים - של מיכאל הנדלזלץ ואורי בלסם, והוא עדיין מענג, גם אם חולשותיו בולטות היום יותר.
שרלוק הולמס. נינוח, חד ומנומס (עטיפת הספר)
עיקר קסמם של הסיפורים הקומפקטיים (14 עד 20 עמ' לסיפור) הוא בשנינות האגבית והמשועשעת של השיחות שמנהל הולמס, המתנהלות לצד רגעי המתח - ואלה מוגשים בכישרון וביעילות המוכרים של קונן דויל. לספר מתלווה אחרית דבר אוהבת ובקיאה של נועה מנהיים, עם אינפורמציות מעניינות - למשל העובדה שבניגוד לגיבורו המפוכח, המפזר בשכלו החד כל מיסתורין וכל מיסטיקה מדומה, היה המחבר, ארתור קונן דויל, מאמין נלהב במיסטיקה, בתקשור עם המתים ובכוחות כישוף.
הכתיבה של דויל היא שילוב של נינוחות, כאמור, עם איזו מיידיות סיפורית. הנה למשל הפתיחה של אחד הסיפורים: "הולמס קרא בתשומת לב מכתב שהגיע בדואר, ואז, בצחקוק יבש - הדבר הקרוב ביותר לצחוק שהוא מסוגל לו - העביר אותו אלי". החידה (המכתב המסקרן) מתחילה כבר במשפט הפתיחה הדינמי, הכולל גם אבחנה פיקחית על הצחוק. הנה עוד דוגמא קצרה, מהמפגש של הולמס עם חוקר משטרה חרוץ ולא מבריק (דויל הוא מאבות ההסתלבטות על שוטרים): "הולמס שיגר מברק, ולסטרייד, מצוחצח, רזה ודמוי נברן כתמיד, המתין לנו בתחנה". שוב, שורת פעולות ואינפורמציות במשפט תמציתי, שבמרכזו דימוי הנברן הקולע.
וגם הדרמה לא תאחר להגיע. כך למשל מציע הולמס לשחרר את הנער-השליח שעמד לשירותו: "'אתה יכול ללכת, בילי נערי. הנער מהווה בעיה, ווטסון. עד כמה מותר לי להרשות לו להסתכן?' / 'להסתכן במה, הולמס?' / 'במוות פתאומי. אני מצפה למשהו שעומד לקרות הלילה.' / 'מצפה למה?' / 'להירצח, ווטסון.' / 'לא, אתה מתלוצץ, הולמס'".
הולמס לא מתלוצץ הפעם, אבל הוא כמובן לא יירצח. את המתח האמיתי יספק גורלן של דמויות המשנה בסיפורים. "לפתע ראיתי להפתעתי את פניו של אבי מביטות בי. מר הולמס, כמעט מתִּי מפחד. פניו נלחצו אל השמשה וידו כאילו ניסתה להרים את החלון" - כך מספרת בתו של הפרופסור המבריק שהתעוררה באמצע הלילה מרעשים בחלונה שבקומה השנייה.
אדם אחרי קוף
ובאמת, איך הצליח הפרופסור בן השישים לטפס אל חלונה הגבוה של בתו? ולמה כלבו הנאמן החל לאחרונה לנבוח עליו? ומהי ההליכה הזוחלת שאימץ לעצמו הפרופסור? שרלוק יפזר עבורנו את כל המיסתורין, את כל מה שמוסתר.
חולשתם המסוימת של הסיפורים היא כמדומה בצד הילדותי שבהם. קודם כל הילדותיות בסגנון ההרפתקני. למשל כששרלוק הולמס מתחלף עם הבובה העשויה בדמותו כדי לצותת לפושע הממולח, שאינו מרגיש בו כלל - סגנון המזכיר את סיפורי הילדים של אניד בלייטון, שבאה כידוע אחרי קונן דויל והושפעה ממנו מאוד.
ואם לזה עוד אפשר להתייחס כחלק מחוקי המשחק ביקום השרלוקי, הרי בעייתיים יותר הם הפתרונות הבוסריים למדי, הדחוקים, ברבים מהסיפורים. למשל בשלושת הראשונים, כשהפתרון הופך לנספח סיפורי מורחב הכולל פרטים חדשים, שהוא ארוך מדי בהשוואה למה שקדם לו, אבל לא ארוך מספיק כדי לשכנע. החידות של הולמס הן במובן זה הרבה יותר מוצלחות מהפתרון - שהוא לא אחת מאולץ למדי. ומן הסתם אחראית לקושי הזה גם המסגרת הסיפורית הקצרה. בכל אופן, הז'אנר הבלשי בהחלט התפתח מאז.
לפעמים נובעת הילדותיות גם מרוח התקופה. כך בסיפור שפתרונו קשור לסם נעורים כלשהו, אלא שהסם הזה, שהופק מקופים, גורם למשתמש המבוגר להתנהגות קופית. זהו פתרון שהתאים מן הסתם לימים שבהם נכתב הסיפור, כשטענתו של דארווין כי מוצא האדם מן הקוף הדהדה לראשונה באנגליה ובעולם. ואם באנו מהקופים, אומר לעצמו המחבר, למה שלא נחזור אחורה לשאוב מהם קצת עלומים.
אבל גם כשפתרון התעלומה אינו משכנע, תמיד אפשר ליהנות מהמניירות השרלוקיות המשובבות בדרך, וגם לקטוף כמה בדיחות אנדרסטייטמנט משובחות. למשל, מה שאומר שרלוק למרגל הגרמני הזועם והערמומי שנבגד בידי עוזרו. ה"עוזר" במקרה זה לא היה אלא שרלוק הולמס, בלשנו הצנום, שסימם את יריבו החסון בכלורופורם וכבל אותו בזריזות, ובעזרת ווטסון דחף אותו למכוניתם הקטנה: "'אני מקווה שאתה חש בנוח בהתחשב בנסיבות', אמר הולמס כשנעשו הסידורים האחרונים. 'האם אגזים במידת החופש שאטול לעצמי אם אצית סיגר ואשים אותו בין שפתיך?'". הנימוס האנגלי מושלם, כמובן.
"מפנקסו של שרלוק הולמס - כרך ג'", מאת ארתור קונן דויל, הוצאת מחברות לספרות. 356 עמ'.
שרלוק הולמס. "האם אגזים במידת החופש שאטול לעצמי אם אצית סיגר?"
עטיפת הספר
מומלצים
