הבלתי מתורגמים: לקרוא ו(לא) לשרוף
נמצאו בחו"ל וטרם תורגמו: שני ספרים על כתיבה מפי כהניה הבכירים ביותר, מספר סופרים עטורי שבחים. הראשון, ספר מסות מהורהר ומעודן. השני, סיפור אינטנסיבי ומודע לעצמו. יחד הם משלימים תמונה רב-גונית של כתיבה כנשגבות מייסרת
בראיונות עיתונאיים, סופרים וסופרות בדרך כלל נשאלים על יצירתם (החדשה) ועל המציאות שעומדת מאחוריה - הפרטית שלהם והחברתית שמסביבם. אבל התהליך המופלא והמסתורי שמתווך ביניהם, הכתיבה, נותר בצל. את החלל הזה ממלאים בעושר רב שני ספרים, שנבדלים זה מזה כמעט בכל היבט אפשרי ומציגים צדדים שונים של הכתיבה הספרותית.
"Burn this book", אסופה בת אחד עשר מאמרים של סופרים כסלמאן רושדי, דויד גרוסמן, ופול אוסטר - בעריכת כלת פרס נובל לספרות טוני מוריסון - מציעה דיון אישי, סדור ומעמיק. את הספר פרסם ארגון PEN, שבשולי הכריכה מוגדר כ"קול ספרותי מוביל וכוח משמעותי במאבק לזכויות אדם ולחופש ביטוי". ואכן, עם הקריאה מתברר שאלו הם שני הקטבים שביניהם נע קובץ המאמרים: כתיבה כביטוי הדקים שברגשות וכתיבה כזכות יסוד; מעמדו הכפול של הסופר בין האינטימי ללאומי, בעין המציאות הממשית ובמנותק ממנה.
רוצים לקרוא קטע מתורגם מתוך הספר? היכנסו לכאן!
התבודדות עם דף ועט
חלק מהמשתתפים מתעמקים בנפש הסופר ובמלאכתו, ושואלים את עצמם מהם מניעי כתיבתם ומה משמעותה. ג'ון אפדייק, למשל, מדבר על היקסמותו מילדות מן היכולת לברוא עולמות בעיפרון,
ועל אופיו המוזר של האמן, כ"שוכן מערות שמייחל שירדפו אחריו למערה". גם פול אוסטר, מתוך פרדוקסליות דומה, אינו יכול אלא להקדיש את חייו להתבודדות המזהרת עם דף ועט, משום שהרומן הוא "המקום היחיד בעולם שבו שני זרים יכולים להיפגש בתנאי אינטימיות מוחלטת".
אחרים מדגישים את מקומו החשוב של הסופר בחברה. בהקדמה מזכירה לנו מוריסון שכותבים אמיצים הם אויבו הגרוע ביותר של כל משטר דכאני. לכן, "חייו ועבודתו של אמן אינם מתנה לאנושות; הם הכרחיים לה". גם אורחאן פאמוק, חתן הנובל ל-2006 שנשפט על "ביזוי העם הטורקי", מספר איך נדחף למרכז הבמה הפוליטית כמעט בניגוד לרצונו. רק לאחר סיור מקרי בין כותבים מדוכאים ונרדפים באיסטנבול, הוא הבין ש"כשסופר אחר בבית אחר אינו חופשי, אף אחד אינו חופשי".
פיקו אִייר, סופר המסעות הבריטי, מתייחס לתפקיד הכתיבה דרך אלו שאת קולם היא מצווה להשמיע. במאמרו הוא מספר על מאונג-מאונג, נהג ריקשה בורמזי, שעמו הקשר התפתח לחליפת מכתבים שהוברחו דרך תאילנד במשך שנים. יום אחד המכתבים הפסיקו להגיע, וגם אייר עצמו הפך למבוקש במיאנמר, אבל הוא מזכיר שכותבים כמותו, על הסיפורים שהם לוקחים איתם ומביאים בתמורה, הם החופש היחידי שמכירים "המאונג-מאונגים של העולם".
מציאות תמידית של עימות
מסות אחרות פוסעות בזהירות על קו התפר. סלמאן רושדי מזהיר את הסופרים מהחיבוק הלאומי, ואותנו הקוראים מפני סופרים המדברים "בשם האומה". "הַס אומר-כבוד אינו הולם את הספרות; כתיבה מצוינת יוצרת רעש גדול בלב ובראש", אומר רושדי, שירד למחתרת לעשור בשל פסק ההלכה המפורסם שקרא להוציאו להורג, בעקבות כתיבת "פסוקי השטן".
ראסל בנקס, באחד הקטעים היפים והמעניינים בספר, מבחין בין כתיבה ספרותית כטיעון,
כזה שמוטל לעולם במטרה לשנותו, לבין משימתה האמיתית של הספרות: "אף מין אחר לא צריך שיזכירו לו וילמדו אותו ללא הרף מה פירוש להיות הוא עצמו... ברגע הזה בהיסטוריה של מיננו, שבו יש סכנת שכחה כה גדולה ועידוד כה רב-עוצמה לשכוח, אסור לנו (הסופרים המשוררים והמחזאים) לבזבז את זמננו המוגבל כאן על שום דבר אחר."
ואי אפשר בלי להזכיר את גרוסמן, שדבריו מוחשיים במיוחד עבור קורא הישראלי. במאמר (שחלקו מופיע באתר PEN) מתאר גרוסמן את הכתיבה במציאות תמידית של עימות, שמקהה את אמות המוסר ומרדד אפילו את השפה שבה אפשר לדבר עליו. בעולם כזה, הכתיבה עבור גרוסמן היא מרחב חי, מרחיב-עולם ומלא באפשרויות. הסקירה התמציתית על קצה המזלג עושה במידה רבה עוול למסות הקצרות. כוחו של הספר מצוי בעדותם האישית של 11 ענקי כתיבה - חלקם, כמו בנקס, פחות מוכרים בישראל - עדויות כתובות לעילא ובעלות ערך ספרותי משל עצמן.
רוצים לקרוא קטע מתורגם מתוך הספר? היכנסו לכאן!
לעומת הנימה הנינוחה שלאחר מעשה ב-"Burn this Book" (שמו קצת מטעה במובן זה), אצל דיוויד פוסטר וולאס המאבק עדיין חם. פוסטר וולאס, שהתאבד ב-2008 כתוצאה מדיכאון קשה, נחשב לאחד מגדולי הסופרים האמריקנים בדורו. הפרידה מדיוויד פוסטר וואלאס שפורסמה באתר זה, נפתחה בנבואה שהוא לעולם לא יתורגם לעברית, אך זו למרבה השמחה התבדתה וסיפורים ומסות פרי עטו קובצו ב"ילדה עם שיער מוזר" (בהוצאת הקיבוץ המאוחד, תרגום: אלינוער ברגר ואסף גברון).
ספרו "Brief Interviews With Hideous Men" כולל את הקטע האקספרמנטלי "אוקטט", שבקושי אפשר לראות בו סיפור. האוקטט הוא סדרת "בחני פתע" שבהם אתה, הקורא, נדרש להכרעה מוסרית. מבוחן אחד למשנהו סיפור המעשה הולך ונעשה פחות סכמטי, ו"מקרה המבחן" שמוצג בפניך הופך יותר ויותר עמום ומורכב, ובמידה מסוימת מצטרף לנושא הגג של גיבורי "גברים מחרידים": אנוכיות.
בבוחן המסיים וואלאס מכניס אותך לנעליו, והסיפור שבמרכזו מתגלה כחשבון
נפש תזזיתי ואחוז טירוף על כתיבת הקטע עצמה. ספק כהצצה לתא וידוי ספק כבשיחת נפש, אתה נחשף לכל צל ניואנס שעולה בתודעתו בדרך לכישלון, או ליתר דיוק לנסיונו להציל את הסיפור בעצם הפנייה אליך: "הטריק בפיתרון כזה הוא שאתה חייב להיות כֵּן במאה אחוז. כלומר לא סתם ישר אלא כמעט עירום. גרוע מעירום - יותר כמו להיות לא חמוש. חסר הגנה", הוא כותב. ואכן, כל פעם שכבר נדמה שהתמונה הוצגה במלואה, מתגלה בפניך קומה חדשה של מודעות עצמית נוקבת, מודעת אפילו לעצם מודעותה.
אין חידוש גדול בסיפור שממוטט במו ידיו את אשליית הבידיון, והמהלך נפוץ ומוכר ממילן קונדרה ועד לנסיכה הקסומה. אבל כוחו של ה"אוקטט" לא טמון בנושאו הארס-פואטי, או בצורתו הבלתי שגרתית, אלא בהתכה של שניהם לכדי תשוקה כנה ובלתי מתפשרת לומר אמת. והאמת של פוסטר וואלאס היא עדות מרגשת, פרטנית ונדירה בעוצמתה על כתיבה.
מסיבה זו שני הספרים משלימים זה את זה. המסות הקצרות ב-"Burn This Book" מספקות הגות נגישה ומעניינת על תפקיד הספרות, קול בעל חשיבות בעידן של הרבה ספרים ומעט דיונים על ספרות. מגרונם של טובי הסופרים, הקול הזה הוא שיר הלל לכתיבה ומפגן של אמונה בכוחה לפעול ולהניע, בעולם וגם בעולמנו הפנימי. פוסטר וואלאס לעומת זאת, לא כותב "על". בשונה מספר שיריה של רחל, הצריחות שצורח מחבר "אוקטט" אינן מחרוזת מילים מלבבת; זו יצירה אגוצנטרית וסבוכה ("בוחן פתע 9#" לבדו מחזיק 17 הערות שוליים), אבל הצלילה לתוכה כמעט הכרחית עבור מי שמתעניין גם בצדדים המייסרים של הכתיבה הספרותית, מכלי ראשון וחד.
Burn this Book, Harpercollins & PEN, 2008, 118 p.
Brief Interviews With Hideous Men, Back Bay Books, 2000, 321 p.
