בחירות זוגיות - שיקוף של חוויות הילדות שלנו?

החגים כבר מאחורינו, ורבים מאיתנו מתחילים לנהל – בראש או אפילו על הנייר – מחשבות על השנה החדשה שזה עתה הגיעה. הסתיו מתגנב אלינו, לאט לאט, הימים התקצרו והלילות הפכו קרירים, ואפשר להרגיש את הריח המוכר והנעים הזה של התחלות חדשות באוויר. כבר חגגנו את ראש השנה, ביקשנו סליחה ביום כיפור, ישבנו בסוכה אמיתית או ווירטואלית עם אי-אלו אושפיזין נבחרים, ואפילו חגגנו את סיום הקריאה בתורה. כעת אנו מוכנים להתחיל, מבראשית.

משפחה בערוץ יחסים:

• קיצור תולדות החמות
• חוגגים בחיק המשפחה? מה זאת משפחה?
• הוא לא בשבילך,אמא
• אמאל'ה, הפכתי לאמא שלי
  

עכשיו זה הזמן הכי יפה והכי נכון לעבוד על הסופים ועל ההתחלות של חיינו. להחליט אילו פרקים מחיינו אנחנו סוגרים, ואילו פרקים אנחנו פותחים. לתלוש את הדף המקושקש, להעיף אותו קיבינימט ולהחליף אותו בדף חדש, חלק ונקי, שמחכה לכתב ידנו. בתקופה הזו אני נוטה לחזור לספרים האהובים עלי, אלה ששינו את חיי או את נקודת מבטי אליהם.

זוגיות כבחירה מושכלת

ברוח השנתיים האחרונות, לא פלא שישר שלפתי את "החלקיקים האלמנטריים" מהמדף, בפעם המי-יודע כמה, בניסיון להתחקות אחר כמה תשובות לשאלות של "לאן" ו"איך" המאפיינות כל כך את התקופה האחרונה, בזוגיות ובכלל.

מישל וולבק נחשב לאחד הכותבים המבריקים בדורנו, לא רק בשל סגנונו הייחודי או האיכויות הספרותיות בכתיבתו, אלא גם ובעיקר בזכות היכולת שלו לנתח ולבקר תופעות חברתיות דרך הכתיבה, בגלל האופן בו הוא מושיט יד לקורא ומבקש ממנו ללכת איתו בשביליה הלא-מוגדרים של התרבות המודרנית אגב ביקורת חברתית ועצמית.

אם נתמסר לכתיבה שלו, ניחשף בהדרגה לטקסט-מכושף, מנגנון שזורע בנו מילים שעם הזמן מבשילות בתוכנו וחושפות אותנו להתחבטות מטלטלת בשאלות פנימיות שלרוב נותרות כמוסות, כמו: מי אנחנו, מה אנחנו, מהו המכניזם שמפעיל אותנו.

כפועל יוצא של אלו, אנו מחליקים עד מהרה לתחום חמקמק לא פחות: מדוע אנחנו מקיפים את עצמנו באנשים מסוימים ומתרחקים מאחרים, מה טיבן של הבחירות שאנו עושים בחיי הזוגיות שלנו, בחיי החברה שלנו, ובכלל, במערכות היחסים שאנו מקיימים עם העולם. זה ספר נפלא לעבודת שורשים אינטימית, כל אחד עם עצמו, ואין מתאים ממנו לתקופה שמתרגשת עלינו עכשיו.

חפשו את עצמכם דרך היחסים שלכם

ב"החלקיקים" מציג וולבק שתי דרכים להתמודדות עם אם מסרסת, שמיניותה המתפרצת ומאבקה לחופש עצמי מוטטו את תחושת הזהות של ילדיה כליל, והובילו אותם לחיים ריקניים. האחד עסוק בחיפוש אובססיבי אחר מין, השני א-מיני לגמרי, אך שניהם – שונים ככל שיהיו זה מזה – הם בבואת-רפלקס, תגובה מתגוננת כלפי אימם.

לכן הבחירה בשם הכל כך מורכב, ובו בזמן אלמנטרי, משום שיותר מהכל זהו ספר מסע אל החלקיקים האלמנטריים המרכיבים אותנו. בכתיבתו, משחרר וולבק את הרסן ומתיר מאחור עכבות ומוסכמות בדבר "מותר" ו"אסור" בכתיבה. הוא מציג את אמו במערומיה, כאשה נרקסיסטית, רעה ואגואיסטית, שנטשה את תינוקה להתבוסס בצרכיו בזמן שהיא עסקה במרדפיה המיניים.

למבקריו החריפים שטענו שמדובר ב"רצח אופי", הוא משיב בלאקוניות – "אני הייתי שם, אתם לא". לאלו שאומרים ש"ככה לא עושים לאמא", הוא אומר שההגדרה "אמא" היא תרבותית, שמדובר בפאתוס שלא תמיד הולם את המציאות.

אמו של וולבק, לוסי סקלדי, לא נותרה חייבת. בספרה שיצא זה מכבר, L'innocente ("חפה מפשע", בתרגום חופשי) היא מציגה את האג'נדה האישית שלה וטוענת שהחיפוש שלה אחר חופש מיני לא רלוונטי לזהותו של בנה מישל, ולכתיבתו. קורא הספרים הדיגיטלי שלי כמעט והעלה עשן כשטענתי לתוכו את הספר טעון-הזעם הזה. סקלדי מכנה את בנה – שניתק איתה כל קשר ב-1991 – "מנוול", וממלאת דפים שלמים בכתב הגנה שמניח תשתית רחבה למדי להבנת הדיאלוג השברירי שבין אם לבנה.

הציג את אמו במערומיה. וולבק(צילום: אסי כהן)

קל לשנוא את סקלדי עצמה או את האופן בו הזניחה את בנה והתעמרה בו משך שנות ילדותו ובגרותו. אבל די היה בצרפתית הרעועה שלי, כדי לזהות בתילי מילות השנאה והתוכחה שלה גם לא מעט צער מהול בחוסר יכולת להכיר בטעויות שעשתה, בפרט כלפי בנה.

האשה האומללה הזו כמהה לחזרתו של מישל אל חיקה, אך אינה מסוגלת לומר זאת. מוקפת בחברים אך בתוכה פנימה שרויה בבדידות עלובה ועצובה, היא עודנה ממתינה ליום שבו "הוא יסלח לעצמו". מדהים לראות עד כמה היא אטומה, ועד כמה היא לא מסוגלת להבין שלעולם לא תחליף ולו מילה אחת של חיבה או אפילו שנאה עם בנה שברח ממנה כדי להציל את נפשו. במקום לכעוס עליה, הרגשתי צער על החיים שהיא בחרה לעצמה.

כמה מאיתנו נמצאים בסיטואציה הזו, של תחושת צדק אבסולוטית, שלא מתירה לעצמנו לשחרר ולו קצת ממטען הכאב שאנחנו נושאים? כמה מערכות יחסים – זוגיות, משפחתיות, הוריות, חברתיות, מקצועיות – נהרוס בהתנהגות הזו? ההשוואה בין הכתיבה של מישל וולבק לזו של לוסי סקלדי מזמינה המון שאלות שנוכל להפנות אל עצמנו ונוגעות לזוגיות שלנו עם האני הפנימי שלנו, כמו גם אל מערכות היחסים שלנו עם האנשים סביבנו.

כשכאבי הילדות פוגשים בזוגיות

שדה הקרב המילולי בין וולבק לאמו הוא גם מרחב יוצא מן הכלל לדיון על זוגיות בצל כאבי-הילדות שלנו. הוא מקום נפלא לבחינת צללי העבר ההורי שמלווים אותנו ומעצבים אותנו. ב"הדרמה של הילד המחונן" מרחיבה אליס מילר את המנעד ומתארת מערכות יחסים זוגיות כתיקון או שיחזור של האינטראקציה בין ההורים לילד במשפחה הנרקסיסטית. דוגמאות נוספות לא חסרות.

לפי הפסיכולוגיה המודרנית, הזוגיות שכל אחד מאיתנו מנהל מקיימת על פי רוב את כללי המקום שבו אנחנו מנסים לשחזר חוויות ילדות והתנסויות שליליות או חיוביות, המגדירות את זהותנו. אנחנו מנהלים משא ומתן יומיומי על קיבוע של דפוסים מצד אחד, אך גם נושאים תקווה לתיקון ושינוי עצמי דרך המגע עם בן זוגנו. בשלבים מוקדמים של הבנה ותפישה, אנו עשויים להימשך לטיפוסים שישחזרו את החוויות ההוריות הפוצעות שחלקנו חווינו.

בהפשטה רבה אפשר לומר, שילדים להורים מנותקים-רגשית, למשל, ימצאו עצמם מנהלים מערכות יחסים רומנטיות דומות, עם אנשים נשואים או לא פנויים רגשית, ילדים להורים חונקים ימצאו זוגיות חונקת, וכן הלאה.

הכוחות הפועלים עלינו במצבים מסוג זה הם השאיפה הפנימית לסדר, הומיאוסטזיס, והם ידחקו אותנו שוב ושוב אל מצבים שירוקנו אותנו מכל סיכוי להתקדמות. ילדים מוכים גדלים להיות הורים מכים, לא משום שהם "נהנו" מהחוויה האלימה שהוריהם כפו עליהם, אלא משום שהקופסה השחורה שלהם מחווטת בצורה כזו שאינה מאפשרת למידה של שיטות חדשות לחינוך ילדים. "ארגז הכלים" התרבותי והפסיכולוגי שלהם, אם ניעזר במושג של הסוציולוגית אן סווידלר, אינו מכיל אסטרטגיות תגובה אחרות, יעילות יותר, להתמודדות עם המציאות המשתנה.

המסע אחר החלקיק האלמנטרי

אז איך בכל זאת פותחים את הקופסה, ומרחיבים את מנעד האפשרויות שלנו? ברוב המקרים נוכל לשדרג את חיינו ולשפר את התהליכים הרגשיים שמביאים אותנו לתוך מערכות יחסים בעייתיות (בגללנו או בגלל הצד השני, זה כלל לא משנה), בראש ובראשונה דרך התמודדות עם המציאות.

זו הסיבה שאני מוצא את הכתיבה של וולבק כל כך משחררת: הדרך המושחזת והלא-מתפשרת שלו לשים את האמת על השולחן - היא גם הדרך שבה אני שואף להגיע לשחרור. דרך כנות וישירות, ראשית כל עם עצמי, ולאחר מכן עם הסובבים אותי.

אני מרפה לרגע מהכתיבה ומתבונן החוצה, אל הרחוב. הבוקר מתחיל להאיר מוקדם, המולת החיים תכף תשתלט על המרחב השקט, אנשים במכוניות יצאו מביתם אל העבודה, יצפרו ויתעצבנו ברמזורים, ויסתדרו בפקק ארוך ומופתי. רגע לפני שמתחיל השאון היומיומי שנקרא החיים שלנו, אני שולח את עצמי לקרוא עוד פרק ב"החלקיקים האלמנטריים", בניסיון לארגן לעצמי תמונת עולם קצת יותר שלמה, בניסיון לאתר ולמקם עוד חתיכה בפאזל שמרכיב אותי.

המסע הזה בחיפוש אחר החלקיקים האלו, מתקיים מחוץ למעבדות הנקיות והרחק ממאיצי החלקיקים היקרים. הוא מתקיים בתוכנו, איש איש לעצמו, ובתווך המשתנה של הזוגיות שלנו. במבט נוסף החוצה, אני רואה שבינתיים כבר הופיעו כמה עננים, ואני יכול כבר להריח את הגשם שמגיע. וככה, רגע לפני הטיפות ושנייה לפני שזורחת השמש, אני כבר רואה את הקשת הצבעונית שבנויה מכל אותם חלקיקים אלמנטריים שמרכיבים אותי. שמרכיבים אותנו.