"עולם הזמן": קונספט מהפכני, ביצוע בינוני
"עולם הזמן" מושתת על המשוואה של "זמן שווה כסף" ומציג מודל קפיטליסטי שבו דקות ושנות חיים מחליפות מטבעות. הרעיון אולי נשמע מבטיח, אבל הביצוע לא מצליח לממש את הפוטנציאל
הדיסטופיה המוצגת בסרט המדע הבדיוני "עולם הזמן" ("In Time") מושתתת על מימוש המטאפורה הכה אמריקנית "Time Is Money": משך החיים הרגיל של בני האדם מוגבל לגיל 25. בהגיעם לגיל זה, המראה החיצוני שלהם לא ישתנה עוד, אבל כל דקה נוספת של חיים תלויה בכמות הזמן אותה הם צברו.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
זמן הוא כסף, וכסף הוא חיים. לאנשים עניים כמעט ואין, ולכן הם מוצאים עצמם במירוץ נואש להרוויח עוד כמה דקות. לעשירים יש רזרבות צבורות שיכולות להגיע גם למאות ואף אלפי שנים. בלא תאונה או אירוע אלים, הם ימשיכו לחיות כבני אלמוות.
הזמן הצבור מופיע על ידו של כל אדם כשעון של ספרות דיגיטליות ירוקות בתנועה מתמדת. כל פעולת תשלום מתבצעת באמצעות סריקה של היד, המקצרת את הזמן על השעון בהתאם למחיר המשולם עבור המוצר או השירות (קפה עולה ארבע דקות, מכונית ספורט נוצצת - 50 שנה). עם התאפסותו של השעון, שבץ קוטל את האדם המרושש.
כל זה מזכיר את הסיפור הקצר של הארלן אליסון, "'חזור בך, ליצן', אמר איש התקתוקים" (1965). אליסון עיצב עולם שבו הנדסת האנוש יצאה משליטה ושיעבדה את האדם לדיוק ויעילות הנמדדים בזמן, ומפוקחים על ידי ספק אדם ספק מכונה הקרוי "איש התקתוקים". גם כאן אנשים נענשים במיתה אם לא הם לא עומדים בזמנים. אין פלא אם כן שאליסון תבע את יוצרי "עולם הזמן".
אך יש גם הבדלים משמעותיים בין הסיפור הקצר לתסריט של אנדרו ניקול, החתום גם כבמאי על "עולם הזמן". אצל אליסון, זמן הוא הציר המרכזי במערכת פיקוח וניהול, ואילו ניקול עוסק בכלכלה של זמן במובן הישיר שלה - כעולם של קניה, מכירה, והחלפה מתמדת של בעלות על הון. הרלוונטיות לפערים המעמדיים העכשוויים ברורה: אלו החיים מהיד אל הפה, מול אלו הממשיכים לאגור זמן למרות שיש להם יותר מכפי שיוכלו לבזבז. דימוי קולע של מה שמכונה במחוזותינו "קפיטליזם חזירי".
המופע של אנדרו
ניקול כבר הוכיח את שאיפתו ליצור ביקורת חברתית ופוליטית על ההווה באמצעות מדע בדיוני, כבמאי של "מה קרה בגאטקה?" (1997) וכתסריטאי של "המופע של טרומן" (1998). גם הכישלון של "סימון" (או "S1m0ne") מ-2002 לא יוכל לבטל קרדיט זה. מעציב לומר שלמרות הפוטנציאל של נקודת המוצא ב"עולם הזמן", התוצאה מפוספסת.
וויל סאלס (ג'סטין טימברלייק) גר בשכונת עוני יחד עם אימו האהובה רייצ'ל (אוליביה ווילד). האינפלציה הדוהרת מדלדלת את ערך הדקות הספורות ששניהם צברו, ומביאה למותה של האם היפה בזרועותיו של הבן בערב יום ההולדת שלה. האלמנט האדיפלי של האם בת-בלי-גיל עולה אך לא מפותח, בוודאי בהשוואה לחדות הסאטירית והמסויטת שהיתה לו ב"ברזיל" (1985) של טרי גיליאם.
הנרי המילטון (מתיו בומר), מיליונר עם יותר מ-100 שנים בשעון שעל ידו, מגיע לשכונת העוני כיוון שמאס בחייו הלא מסתיימים. פורטיס הפושע (אלכס פטיפר) מנסה לשדוד ולהרוג אותו, אך וויל מתערב וזוכה בירושה. כעת הוא יכול לעבור את המחסומים היקרים עד שיגיע לאזור בו גרה האליטה העשירה, היכן שהתשלום עבור מלבושי יוקרה, מכוניות פאר וסוויטות יוקרתיות עולה שנות חיים רבות.
היכרותו עם סילביה (אמנדה סייפריד), בתו של בנקאי הזמן העשיר בעל שם המשפחה היהודי פיליפ וייס (וינסנט קראת'היזר), תאפשר לו לקדם את תוכניותיו הלא מגובשות. וויל וסילביה יהפכו לשילוב בין בוני וקלייד לרובין הוד, הגונב זמן מהעשירים כדי לחלק אותו לעניים. מי שמנהל מצוד אחר השנים הוא שומר הזמן ריימונד ליאון (קיליאן מרפי), החושד שוויל רצח את המילטון עבור הזמן שלו.
למרות ש"עולם הזמן" נעתר לצרכי האקשן של הקולנוע המסחרי, קטעים אלו אינם ראויים לציון מיוחד. התכליתיות המסחרית של הסרט מתממשת גם בפטנט החביב על המדע הבדיוני ההוליוודי - "דיסטופיה של כוסיות". כולם צעירים ויפים - אבל באיזה מחיר? המתה של אלו שהגיעו לגיל 30 ("Logan's Run"),
הצעירים הם שיבוטים לצרכי השתלת איברים ("האי") או דיקטטורה של שלמות גנטית ("גאטקה"). למרבה הצער, כמו ברוב הדוגמאות, גם כאן זה נעשה עם דמויות שטוחות, טקסטים לא מבריקים ומשחק בינוני.
ישנן הבלחות של רעיונות יפים המחברים בין כלכלה פיננסית לכלכלה אבולוציונית. העושר בזמן מופגן בתזוזתם האיטית של העשירים. הבגדים שלהם מסובכים (גוזלי זמן) ללבישה, הם נמנעים מסיכון פיזי לחיי האלמוות. לעומת זאת העניים זזים מהר, לבושים בבגדים קלים להסרה, וחייהם הזולים מאפשרים להם להסתכן. כשיש פוטנציאל לגרסת מדע בדיוני של דיאלקטיקת האדון והעבד, מאכזב לקבל סרט עם רעיונות חצי אפויים ותחושה מתמדת של התפשרות מסחרית.
