הבאנו ביכורים עם ערן שגיא
"זה קורה מהר", ספר הביכורים של ערן שגיא, מספר את סיפור התבגרותם של אלי ואלון, חברי ילדות שעוברים יחד הכל. את ההשראה שאב מאהבתו לקולנוע, ומהמקצוע שלו: מורה בתיכון
ערן שגיא (34) כתב רומן ביכורים שמשיק בין שתי נקודות מעניינות בחייו: אהבתו הגדולה לקולנוע, וגיל הנעורים אותו הוא חווה יום-יום, כמחנך וכמורה לקולנוע בתיכון "אלון" ברמת השרון. הרומן מספר את סיפורם של אלי ואלון, זוג חברי ילדות שעוברים הכל ביחד: אהבות ראשונות, סקס סמים, וגם קולנוע - על רקע תקופת התבגרות סוערת.
"להיות מורה בתיכון זו זכות גדולה", הוא מספר, "בטח במגמת קולנוע, כי יש לך כרטיס כניסה לעולם של הרבה מאוד אנשים, ונעורים הם שלב מאוד יפה בחיים. יש משהו במגע הזה שנותן לך הרבה ומפעיל אותך לכיוונים רבים, גם לכתיבה. הדברים שקורים בספר לא קרו במקום שאני מכיר אותו, אבל הפעימה שהייתי חשוף אליה כנער, ובגרותי כמורה, יצרה במובן מסוים את הספר".
מדוע כתיבה?
"זה קשור ל'למה ספרים' בכלל, וזה מתחיל ממני כילד שלומד לקרוא - ופתאום זה הדבר שאני עושה באובססיביות. מהרגע שלמדתי לקרוא, ספרים היו ה-דבר. יותר מקולנוע או כל דבר אחר, וזה היה כל כך נפלא בעיניי, שהתחיל לזוז אצלי איזה שריר קטן שקיווה מתישהו להצליח לייצר משהו מהקסם הזה".
ובכל זאת, אתה עוסק בעיקר בקולנוע.
"למדתי ואני מלמד קולנוע - קצת בטעות. הלכתי ללמוד פילוסופיה באוניברסיטה, והקולנוע הגיע במקרה, וזאת אהבה מאוד גדולה שלי. אבל אני מרגיש שהאקט של הכתיבה עושה לי טוב. אני אוהב את הערן שמתגלה כשאני כותב".
מה מתגלה שם?
"מישהו שהרבה פחות יודע ושולט - ממה שהוא אוהב להעמיד פנים שהוא כזה. יש הפתעות בכתיבה. כל הספר הזה הוא סוג של טקסט לא מתוכנן.
כמו הדמות של גיא המורה, שלפחות בהתחלה לא היה לה שום תפקיד והיא לא היתה חשובה. הטקסט התחיל רק באלון ואלי - הדמויות הראשיות - ללא עולם המבוגרים שסביבם. גיא התחיל להיכנס לאט לאט, בהתחלה כמישהו שאולי הוא חביב ויש בו הבטחה מסוימת עבורים, ובהמשך מתברר כדמות בעיייתית יותר".
איך בחרת את שם הספר?
"בהתייעצות עם עלמה כהן-ורדי, עורכת הספר, הוחלט שזה השם המתאים. זה גם משפט מתוך שיר של להקת 'הפה והטלפיים', שמופיע ברגע השיא של הספר, ויש בו משהו שתופס מהליבה והתנועה של הסיפור".
יש מקום שאתה חולם לכתוב בו?
"המקום בו אני כותב היום. בחדר עבודה עם ספריה, או עם הלפטופ על הכורסה בסלון. זה אופטמלי. יש הרבה חלונות והרבה ספרים".
מאיזה סופר היית שמח לשמוע דעה על כתב היד שלך?
"מדרור בורשטיין. שלחתי לו עותק של הספר. הוא סופר שאני מאוד אוהב, והוא מבריק בעיניי. וגם יש לו מין פוזיציה שאין בחברה שלנו כמעט, לטעמי. זאת עמדה של אינטלקטואל שהוא מבטא דרך הבלוג והטקסטים שלו, ופותח עולמות להרבה מאוד אנשים. אני קורא אותו כל הזמן, ומהמרחק הזה הוא השפיע על החיים שלי, ולא רק על שלי. העמדה שלו ביחס לעולם כל הזמן מצליחה לחדש משהו. גם ביחס לדברים הכי טרוויאליים שיש".
תקופה שלא כותבים עליה
"בחרתי את הציטוט לפתיחת הספר מהספר של בורשטיין 'אבנר ברנר'. אולי בגלל שבספרות הישראלית אין יותר מדי סקירה של תקופת התיכון. אלו גילאים שלא יותר מדי כותבים אותם. כותבים בעיקר עד גילאי 12 -13 ואחר כך חוזרים לכתוב על תקופת הצבא. הספר של בורשטיין מתמודד עם אותה התקופה פחות או יותר, והרגשתי בעל חוב לאבנר עבורו, כי הוא חשף אותי לדברים שהם קריטיים לי כאדם שמנסה לכתוב".
על איזה ספר ילדים גדלת?
"קראתי המון. את כל קופיקו , צ'יפופו, דני-דין ונשים קטנות. אבל 'הסיפור שאינו נגמר' הוא ספר מיוחד שטרחתי ללכת לחנות ולקנות אותו במיוחד".
איזה ספר פרוזה השפיע עליך במיוחד?
"בשנים האחרונות זה 'לוויה בצהריים' של ישעיהו קורן. קראתי אותו לפני שבע שנים, ואז חודשיים אחר כך התיישבתי וכתבתי משהו במשך קיץ. התחושה הזו שפתאום, כמו בכתה א', שאתה לומד לקרוא, וקורה לך משהו גדול חזרה. אתה יכול לקרוא מאות ספרים, עד שמגיע איזשהו טקסט שפותח את זה מחדש".
איך בחרת את עטיפת הספר?
"מי שאחראי לה הוא גם חבר מאוד טוב שלי, וגם צלם מוכשר מאוד, אוהד מילשטיין. חיפשנו דימוי של נעורים ואיזושהי כפילות בדימוי הזה, משהו עם עוצמה ודופק והתלהבות, וגם איזשהי פגיעות שמסתתרת שם, אולי קצת פחד, ולאוהד ולי היה יום צילומים. צילמנו כמה בנות ועוד כל מיני דברים,.יצאו צילומים יפים, אבל אף אחד לא היה מתאים. בסופו של דבר הצילום הזה, מתוך העבודות שכבר היו לו, הרגיש הכי מתאים".
מה המסר שלך לקוראים?
"אני מרגיש צורך להודות לכל מי שלוקח את הספר שלי וקורא בו. יש משהו שהוא מאוד לא מובן מאליו, בעיניי, בבחירה של ספר ובנכונות לשבת איתו את האיקס שעות שהוא תובע. יש כאן הזדמנות שהיא מרגשת אותי במובן מסוים. אני כמעט ולא מכיר אקט אינטימי יותר מזה שאתה פותח ספר ומתחיל אותו. אני לא יודע אם אפשר לקרוא לזה מסר".
"זה קורה מהר", מאת ערן שגיא. הוצאת כנרת זמורה-ביתן. 240 עמ'
