אנחנו לא סחטנים, אנחנו רוצים סיבה להישאר

רבות כבר נכתב על "מאבק המתמחים", כפי שהוא מכונה, והרושם שלי הוא שאולי חלק מהציבור אפילו קצת עייף ומבולבל מכל המידע שנזרק לכיוונו. לכן, אנסה במספר מילים לספר את סיפור המאבק ברמה הפרטית יותר, האישית יותר, שלי.

בכל יום אני פוגש את פני המטופלים שלי שחוזרים יום אחר יום ושבוע אחר שבוע לטיפולי קרינה וכימותרפיה. הם נאבקים מאבק אמיץ וקשה, ורבים מהם מונעים מכוח התקווה לצלוח את הטיפולים הקשים ומקווים שהסרטן ייעלם מגופם. דווקא מהם אני שואב את כוחי להיאבק. להם מגיע טיפול טוב יותר.

עוד בערוץ הדעות :  

היחידה לחיסול אישים של משה לדור / חיים משגב

קול הפריפריה הושתק במאבק החברתי / יוסף ברוך

עודה גרפל ואילן טראבין / זוהיר אנדראוס

לא מזמן בדקתי חולה סרטן סופני, שהגיע למיון עקב דימום קשה שנבע ממחלתו. בני משפחתו הביעו דאגה רבה לשלומו, אולם הם כבר הבינו לאן הרוח נושבת. ראוי היה שאותו מטופל יקבל את הטיפול הטוב ביותר. ראוי היה שאותו מטופל יקבל מיטה נוחה בחדר. ראוי היה שרופא יוכל להתפנות לטפל במכאוביו, ולתת לו תנאים הולמים לימיו האחרונים. האם ניתן לצפות לדבר כזה מרופא שהיה ער שעות רבות, בכולן היה על רגליו, לא אכל, בקושי שתה והוא עייף, טרוד ומרגיש שעושה את עבודתו בכפייה?

בכל יום אני רואה מטופלים רבים, רובם מבוגרים מלווים בבני משפחותיהם הדואגים לשלומם. מפאת קוצר הזמן, איני יכול להקדיש יותר ממספר דקות למטופל. מפאת קוצר הזמן איני יכול להסביר לכל אחד מהם כמה חשוב הטיפול. מפאת קוצר הזמן, איני יכול להעניק להם את תשומת הלב המינימלית המגיעה לאדם שחולה במחלה קשה זו. מאותה הסיבה בדיוק, למרות שאעשה את המקסימום לתת להם טיפול מיטבי, אני משוכנע שלא כל אחד ואחד מהם יקבל אותו.

בלי אופק

המאבק הזה לשיפור תנאי הרופאים, נועד להשאירם כאן בארץ, כשהם מקבלים תמורה הוגנת עבור עבודתם ועם רצון ותנאים המאפשרים להם לטפל במטופליהם. לא יותר. סירובם של אנשי האוצר לתת את התנאים הבסיסיים הללו גורם לסטודנטים רבים לרפואה לא לחפש עבודה בבתי החולים כסטאז'רים. סטאז'רים רבים מסרבים כעת להתחיל את התמחותם. המתמחים מנסים בכל כוחם להתפטר ולעזוב. הספינה שוקעת.

אני רואה את המתמחים ש"נלחמים" איתי במאבק, ואם יש משהו אחד שארצה לומר לציבור החולים בהווה ובעתיד, הוא זה: הם רופאים מעולים אחד אחד, מסורים, איכפתיים ורוצים את טובת החולים שלהם. אנחנו לא סחטנים, לא מפקירים ולא הצד הרע בסיפור. אנחנו רק רוצים תמורה הוגנת עבור העבודה שלנו. נאבקים במוסריות ועל-פי החוק, וכאשר ראינו שאין אופק וסוף לעבודתנו הקשה, החלטנו לעזוב. מה לא לגיטימי בזה?

באשר לאותו מטופל, אציין שאת ימיו האחרונים העביר בתנאים טובים. הוא לא גסס בפרוזדור, לא צרח מכאבים, לא סבל מחוסר יחס רפואי, לא איבד את צלם האנוש שלו כאשר נפטר ומשפחתו לצדו. לא לכל המטופלים שלי היה מזל שכזה. באשר אלי, למרות שאני בעל רישיון לעסוק ברפואה בארה"ב ובאירופה, ובעל אזרחות אירופית, אני רוצה להישאר כאן. כפי שמתייחסת אלי המדינה, לא בטוח שכך יהיה.

ד"ר תומר חרס, מתמחה שנה שלישית במכון האונקולוגי ברמב"ם, רואה קשיים בכל יום, וגם רואה איך המדינה מונעת ממנו תנאים סבירים כדי לטפל בהם.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il