לשלוח לגן בגיל 3 חודשים: איפה האחריות שלכם?

כל מי שהניקה מכירה את הפרדוקס: מצד אחד, כולם שרים שירי הלל להנקה ולאמא טבע. אוי למי שלא מניקה, גדודים של יועצות הנקה משוגרים בעקבותיה. אם את לא מצליחה להניק, את חולמת סיוטים בלילה - הילדים שלך לא מתקבלים לאוניברסיטה, והכל בגללך.

הטורים הקודמים של הפולנייה:

• זמן איכות? הגיע הזמן שתפסיקו לעבוד על עצמכם

• המצעד: הדברים הכי מביכים שילדים עושים בחג

• איך הפכתי לאמא פולנייה ב-6 צעדים

   

  
  

מהצד השני, נסי נא להניק מחוץ לבית ותרגישי איך את לא רצויה במרחב הציבורי. הניקי יותר משלושה חודשים ותראי איך החברה מפנה לך כתף קרה: נו באמת, תעזבי כבר את הילד. שימי אותו בגן ואת חזיית ההנקה בארון. הנה, קחי תלושים לפורמולה, מספיק. תחזרי לעצמך. גם לבעלך לא מגיע. כמה זמן את מתכוונת להמשיך?

אז זהו, שהנקה כדאי להמשיך שנה, וגם תינוקות כדאי לגדל צמוד לאמא (או אבא, או סבתא, אל תהיו קטנוניים) לפחות שנה, ולא משנה איך תכופפו את זה, תינוקות זקוקים לטיפול צמוד של אחד על אחד מאת מבוגר אחראי, מה טוב אם הוא אמא, בשנה הראשונה לחייהם. תלונות ומענות נא להפנות לבורא עולם. כך נוצרנו. הומו סאפיינס, מחלקת היונקים, לא?

הורים יודעים הכי טוב

אם אתם לא מעוניינים להתלונן בחלונות הגבוהים, אפשר כמובן להתלונן מעט יותר קרוב, אצל הרשויות האחראיות. אפשר להלין על המדינה שלנו, שיודעת להשקיע כל כך הרבה משאבים בילודה וכל כך מעט מעניקה להורים הטריים, לא יותר מ-14 שבועות של חסד. אפשר להלין על חברות הענק שלנו, שמבטיחות בפרסומות שמי שיעבוד אצלן ירגיש כמו בבית, אבל שוכחות להזכיר שאת הבית האמיתי בקושי נראה. אפשר לדרוש פיקוח ממשלתי על משפחתונים, כדי שהילדים שלנו לא יהיו עוד עסק זעיר. אפשר להתפלץ, ורצוי בעצם, מגני ה"עד חמש" שהפכו כל כך מהר לגני ה"עד שבע" והנה יש גם גנים "עד שמונה וקבלו את הילד מקולח וישן". אפשר הרבה.

אבל זה לא העניין. העניין הוא שלא משנה באיזו חברה אנו חיים, האחריות על הילדים היא שלנו. אי אפשר להעביר אותה לאף אחד אחר. אנחנו עשינו? אנחנו מטפלים. זה מה יש.

כשהבת שלי היתה בת חודשיים היה לה חום גבוה, והגענו למיון של בית חולים. היינו הורים צעירים ונרגשים, והרופא שבא לבדוק את התינוקת שלנו העיף בנו מבט אחד וביקש מאיתנו בקול סמכותי לחכות בחוץ עד תום הבדיקה. לרגע כמעט והלכנו לדלת. לרופא יש חלוק וידע וסמכות והוא יודע הכי טוב, לא? אבל הרגע עבר

 ואנחנו נזכרנו שהרופא הוא מומחה לרפואה, אבל אנחנו המומחים לבת שלנו. נשארנו למרות הפרצוף החמוץ שלו, מחזיקים באגרופיה הקטנים המתנופפים של ילדתנו ועושים לה פרצופים מצחיקים בעוד הרופא בודק אותה.

אני נדרשת לעניין האגרופים המתנופפים רק מכיון שבדיוק שבוע לאחר מכן התפרסם שבאותו בית חולים נבדק תינוק בזמן שהוריו חיכו בחוץ, ואותו תינוק נופף באגרופיו, תפס מחט שהיתה לא מספיק רחוקה מראשו, תקע אותה בתוך עינו והתעוור. ארועים מסוג זה ממחישים לך כמה עובדות: למשל, שגם הרופא הכי טוב בעולם לא יכול לנחש לאיפה הילד שלך מסוגל להגיע, אבל אתה כן. למשל, שזכות הילד לנוכחות הורית קודמת לזכות הרופא לעבוד בלי שאבא ישיר לו ברקע שירי אצבעות. למשל, שאי אפשר באמת להעביר הלאה אחריות הורית. אתה ההורה, הילד שלך תלוי בך. לא תמיד יש הזדמנות שנייה.

יותר זמן - יותר משפחה

בניגוד להצהרות הבומבסטיות, החברה הישראלית היא אולי מוכוונת ילודה אבל בהחלט לא מוכוונת משפחה. קשה נורא לגדל פה משפחה. החלום היפה שלנו על בית וילדים מנוצל בציניות לטובת מיתוג אריזות גבינה. אנחנו הרי עובדים כמו חמורים כדי להמשיך לחלום על הגדר הלבנה ההיא ועל גג הרעפים האדום, על כל החבילה של האושר והעושר שאנחנו כל כך רוצים לתת לילדים שלנו. 

ובדרך אנחנו מוותרים על מה שהכי חשוב. אנחנו אמנם משלמים מחיר כבד - אבל הילדים שלנו משלמים כבד וקשה יותר. אנחנו לומדים לקרוא לתינוק הכי רך בעולם "ילד", כדי שנהיה מסוגלים לומר שהילד הולך לגן, ולא שהתינוק יוצא לנו מהידיים, ועובר כנגד כל אינסטינקט הורי לידיים זרות. אנחנו לומדות לחמוק לשירותים בעבודה כדי לשאוב את גודש החלב, ובאותו הזמן התינוק שלנו מחכה, רעב ובוכה, לתורו לאכול ולהיות מוחזק. ויתרנו על כל כך הרבה כי ככה צריך וככה כולם. התקדמנו כל כך יפה. רק חבל שלאחור.

תמר אלפיה היא עיתונאית ואמא לשלושה ילדים