האזרח הגדול

עוד טורים אישיים ופרשנויות על המחאה החברתית - בעמוד מיוחד

מספיק בטוחים בעצמנו. דפני ליף מפגינה בתל-אביב (צילום: בן קלמר)

שם, בחוץ, כשאזרחית גדולה פוגשת אזרחית גדולה אחרת, וכשאזרח גדול פוגש את חבריו - אנחנו הופכים פתאום ביחד ל-לא סתם אזרחים גדולים - אנחנו הופכים לאזרחים ענקיים ממש, שלידם נראים כל ראשי הממשלה, השרים והנגידים כננסים מפוחדים. הם נזכרים שכל הסיגרים, רכבי השרד ומצגות ה-powerpoint המשוכללות לא הופכים אותם לצודקים יותר. הם נזכרים, שהם שלנו, שהם צריכים להתאים את עצמם אלינו - ולא אנחנו אליהם.

אחרי ארבעה חודשים אנחנו מספיק בטוחים בעצמנו, כדי לא להיכנע להגדרות השיח הישן שמוכתבות על ידי פוליטיקאים ועיתונאים. הנה למשל - ב-ynet נכתב אתמול, שהאזרח הגדול שמולי כועס על האזרחית הגדולה דפני ומיד כולם נבהלים - יש קרע, יש סכסוך, יש מחלוקת. אוי ואבוי, הכל אבוד. ואנחנו אומרים - להיפך! נהדר שהוא כועס, מצוין שהיא מתווכחת, נפלא שהם מתנצחים, מסכימים, או מסכימים לא להסכים - הלוואי שרק ימשיכו הוויכוחים, הדיונים, הצעקות: זוהי בדיוק דמוקרטיה חיה, זוהי האיכפתיות, המעורבות, האחריות - שהם ההיפך הגמור ממה שהרס אותנו כיחידים וכעם - הישיבה הנאנחת וחסרת האונים על הספה מול הטלוויזיה.

חוזרים לכבוש את הכיכרות 

כשאנחנו על הספה, עייפים ומובסים, אנחנו בוהים במה שמראים לנו, ושוכחים לקרוא בין השורות. אנחנו מקפידים הרבה פחות לשאול האם המציאות היא אכן מה שמראים לנו בקליפים קצרים במהדורות החדשות ובעיתונים. אנחנו שוכחים שאנחנו חיים במציאות שבה לראש הממשלה יש עיתון (!!!) מזכיר לכם מישהו? מזכיר לכם סוג אחר של משטר? יש לו גם ערוץ טלוויזיה שהוא ממנה את קברניטיו (ומיד עם חזרתה של הכנסת מפגרה צפוי לעבור חוק השידור שהפוך את ערוץ 1, רשת ב', רשת ג' ואפילו את קול המוסיקה - לקולו הבלעדי של ראש הממשלה).

אנחנו חיים במציאות שהולכת וסוגרת על עצם האפשרות בכלל, לסמוך על התקשורת שתהיה כלב השמירה של העם והדמוקרטיה - ולא כלב השמירה של ראש הממשלה. ברחוב - המילה תקשורת חוזרת למקורותיה הפשוטים והטהורים ביותר - אם אתה רוצה להגיד משהו למישהו - אתה פשוט אומר אותו או צועק או בוכה אותו, ואין פרשן שיושב בצד ומפרשן, מסבך, מרדד או מסכסך.

בואו נחזור לכבוש את הכיכרות, כדי שלא נשכח אף לא לרגע אחד עד כמה אנחנו, האזרחים הגדולים, הם אלה שנותנים לרחובות את המשמעות ועד כמה העקבות שלנו על האספלט הן אלה שבסופו של יום יסמנו את הדרך ואת המסלול למחר. 

דפני ליף, מראשי מחאת האוהלים

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il