"לרוץ": רומן שרץ לשום מקום

הסיפור של אמיל זטופק, מי שכונה הקטר הצ'כי, והיה אחד הספורטאים הטובים, המשונים והמופלאים בעולם, הוא סיפור חשוב, ייחודי ועל-זמני. "לרוץ" של ז'אן אשנוז, הספר שמספר את סיפורו, הוא בהחלט לא חשוב, ייחודי ועל זמני. אם כי הוא דרך חביבה ולא מחייבת להעביר את הזמן. למרות שהוא עובר גם ככה.

לרוץ. אבל לא ללכת עם זה עד הסוף (עטיפת הספר)

יש המון דרכים להכיל אלמנטים של תרבות ספורט או סיפורי ספורט בתוך יצירה ספרותית, החל ממלחמות השוורים של ארנסט המינגווי ועד לטירוף המבדר והציני של ניק הורנבי, אך אשנוז כנראה בחר בדרך הקלה, והבלתי ספרותית בעליל, שגורמת לספר להיות עוד ביוגרפיה ספורטיבית חביבה, כתובה לעילא ואפילו משעשעת לפרקים, שמנסה בכפיפה אחת גם לספר סיפור אישי, וגם להביא אי אילו טעמים וריחות מתקופה פוליטית חשוכה (השלטון הקומוניסטי בצ'כוסלובקיה) ואיך השניים היו כרוכים יחדיו.

מה שקורה הוא שבשני המימדים האלה אשנוז פשוט לא הולך עד הסוף. מצד אחד יש פה עוד סיפור על שלטון המכתיב ומשעבד את אזרחיו ומנסה גם לשלוט במחשבותיו. אבל המימדים האלו מובאים בתמציתיות כאיזה רקע אקטיבי לדברים, שלעיתים נוכח יותר ולעיתים פחות. אנחנו כקוראים לא באמת נכנסים לתוך האווירה. לא חווים אף לא לרגע את האימה הגדולה. נכתבו כבר המון ספרים על החיים תחת שלטון קומוניסטי. חלקם טובים יותר, חלקם טובים פחות, אין ב"לרוץ" איזה ערך מוסף חדש, איזו זווית שנפערת וממלאת את הדפים.

קרנבל גיהונומי

במובן הזה הוא לא מחדש דבר, אם כי בהחלט מקומו של זטופק בתוך הקרנבל הגיהונומי הזה בכל זאת מוסיפה איזה מימד. מצד שני, יש פה עוד סיפור של ספורטאי חשוב, על ההצלחות חסרות התקדים שלו, ועל ההפסדים שבאו לאחר מכן. לכאורה אחד מזין את השני, אבל בסופו של דבר, מבחינת העומק, שניהם משקל נוצה.

זה מוביל לכך שגם הטיפול בדמות של זטופק הוא טיפול ברמה של כתבת ספורט מושקעת, לא של יצירה ספרותית. לא ברור לגמרי מה מניע אותו, מה גורם לו לרוץ. הוא איכשהו מתגלגל לזה, הוא בכלל רצה להיות כימאי, ולאחר שהוא מתגלגל, הוא כמובן רץ - לא מפסיק לרוץ. כמו כן, בשלב מסוים בקריירה שלו, עקב שליטתו בשפות ועקב העובדה שכנראה פשוט יש לו פה גדול, זטופק מתחיל להרגיז את הממונים ואפילו מעז לצאת נגדם בגלוי, אחרי שהיה כל השנים האלה יציר מופתי של האידיאל הקומוניסטי.

לכן הם מנסים להיפטר ממנו בדרכים אלגנטיות, לשלוח אותו לכפר, לנסות לגרום לו להיות פועל זבל, אבל הפופולריות האדירה של זטופק כבר הפכה להיות משהו שאי אפשר לשלוט בו וגם כשהוא אמור לרוקן פחי אשפה, הוא למעשה רץ בסמוך למשאית מרובת הניחוחות לקול תשואות ההמון. כל התהפוכות האלו מטופלים בצורה די שטחית, הם חלק מאיזה ציר ליניארי שנועד להכיל את חייו של זטופק, עד לנקודה בה התמנה לעובד ארכיון.

בכל זאת, יש בספר לא מעט קטעים מבדרים, חלקם גם כתובים היטב, בעיקר תיאור של אשנוז את אופן ריצתו של זטופק, שלא זאת בלבד שהיה המהיר בעולם, פיתח סגנון ריצה משונה כנגד כיוון הפיזיולוגיה. "אמיל מתקדם בכבדות, במקוטע, כמתענה, בחוסר עקיבות. הוא לא מסתיר את האלימות הכרוכה במאמץ שלו. רואים את זה על הפנים המתעוותים שלו, המשתנים כמו נקרעים בסבל נורא. לשונו מגיחה לסירוגין מפיו כאילו עקרב קטלני טמון בכל אחת מנעליו" (עמ' 63).

אבל בכל זאת, בסופו של דבר, יש כאן בעיקר יצירה שלא מרגשת לרגע, וזה הכשל

הכי מהותי שלה. סיפורי ספורט קודם כל צריכים לרגש. הרי אם ניקח למשל ריצה מרתונית בצורה צינית, נראה בעיקר חבורה של אנשים שמתחילים לרוץ באותה נקודת זמן. מן הסתם אחד יגיע קודם. אבל אלו הסיפורים שמאחורי הקלעים - שמכוננים את הכל ומצליחים להפוך תמונה שנראית טריוויאלית למשהו עוצמתי ומרגש. בעקבות הדרך אותה עשו האצנים, בעקבות מי שהם - הכל מתחבר יחד על מגרש הספורט, ואז הרגע שחווים הצופים הופך להיות רגע שמכיל את כל המרכיבים האלה. זה מה שגורם לספורט להיות חלק כל כך גדול, משמעותי וחשוב בתרבות העולמית.

ב"לרוץ" התחרויות בהן זטופק מנצח גורמות לנו להיות אדישים. הרי הוא עצמו רוב הזמן נראה אדיש להם. קחו מנגד סיפור (אפילו בן זמננו) על כוכב כדורגל דרום אמריקני, שגדל בסמטאות מוכות עוני, אלימות ועליבות, שיניו היו רקובות כל ילדותו, ורק כדור סמרטוטים צמוד לרגלו, ואחר כך - אחרי התמדה ומוטיבציה ורצון, הוא הפך לכוכב בפרמייר ליג שמרוויח 100 אלף ליש"ט לשבוע. כמה רגש ועוצמה טמון בכל סיפור שכזה. לכן ההחמצה מהספר הזה כה גדולה, כי יש תחושה חזקה שגם את הסיפור על זטופק היה כדאי וצריך לספר אחרת - אפילו לא כיצירה ספרותית, אלא כביוגרפיה ספורטיבית. אמיל זטופק רץ כל הדרך אל דפי ההיסטוריה. הספר "לרוץ" בעצם רץ לשום מקום.

"לרוץ", מאת ז'אן אשנוז, מצרפתית: שירה חפר. הוצאת סמטאות. 190 עמ'.