אינדינגב 2011: גדול בהרבה מסך אמניו
אז מה למדנו מאינדינגב השנה? שזה אולי אירוע תרבותי מרגש, אבל סצינת האינדי הישראלית ממשיכה לשמר את הבועה שבה היא חיה, במקום לנצל את הכישרון וההתלהבות שלה בשביל להציל את המיינסטרים הישראלי מעצמו. ויש עוד כמה הערות
2. וגם אחד המדאיגים שבהם. יש משהו מוזר מאוד, כמעט הזוי, בכניסה למתחם האינדינגב. זה אירוע סופר מושקע, שמופיעים בו עשרות הרכבים ואמנים - חלקם משובחים ממש, מושך אלפי צופים לחור נידח בנגב ומוכר את כל הכרטיסים מראש. ומצד שני - דומה שהוא פועל כמעט בחלל ריק. קשה להצביע על השפעה אמיתית שיש לו על שוק המוזיקה בארץ, גם אחרי חמש שנות פעילות מרשימות. זה מלמד, כמובן, הרבה על צרות האופקים של המיינסטרים הישראלי, אבל לא מחמיא גם לאינדי.
עוד מאינדינגב 2011:
3. תילי תילים של מילים כבר נשפכו באשר ליחסי הגומלין בין האינדי והמיינסטרים בארץ. הח"מ אחראי לבדו לכמה ערימות (לפחות עתה, באינטרנט, אני לא גורר כמה יערות הרוסים על המצפון). שוב ושוב ניסיתי לתהות - מתי יצליח אחד מההרכבים האלה לפרוץ לבמה המרכזית של המוזיקה בארץ, ולמה זה עוד לא קרה? איפשהו, במהלך אינדינגב 2011, אני חושב שנפל לי האסימון. זה לא קרה, מפני שהם לא רוצים שזה יקרה.
"הם", במובן של קהילת האינדי הישראלית, המונה בסביבות ה-5,000 איש. קהילה שיצרה לעצמה בועה קסומה - קסומה באמת - סצינה אוטונומית לגמרי, שבה שולטים אמנים שאינם מוכרים לרובה המכריע של האוכלוסיה, מנהלים אירועים משלהם, פועלים על פי קודים אפנתיים/מוזיקליים ואפילו מילוליים נפרדים, ובאופן כללי - לא ממש מעוניינים להתערבב בסחי, שהם מכנים כ"תרבות ישראלית".
הנה דוגמאות נבחרות, לתיאורי האמנים שהופיעו באינדינגב, על פי המגזין שצורף לבאי האירוע. רות דולורס וייס, למשל, היא "הקול הישראלי הגדול של הדור"; על קיטצו הירושלמיים נאמר "תחשבו על רדיוהד משלנו"; החיבור בין רמלה ושני פלג זכה לכינוי "מפגש פסגה של רוק ישראלי חדש"; המופע של Electric Zoo קודם באמצעות ההבטחה הצנועה ש"אומרים שהנדריקס חזר לבמה". ועוד ועוד. אז ברור שהדברים נכתבו גם מתוך קריצה, ובכל זאת: לאינדי חוקים משלו. והם אינם כפופים לחוקי היסוד של המוזיקה הישראלית.
4. מארגני האירוע דווקא ערים לדעתי לפער הזה, שבין האינדינגב ושאר ישראל. ולכן הם ניסו לשלב בליין-אפ, באופן מבורך ביותר, גם הופעות עם ניחוח יותר מקומי, שלא שייכות לזרם המרכזי של האינדי (ואני מודע לאוקסימורון האחרון). ע"ע דבקה רפיח - בהצדעה לשירי עמנואל זמיר, חידוש שירי "מלכת האמבטיה" (שהסתיים בהצלחה חלקית) וכמובן שממל, שהם סנסציית אינדינגב וותיקה.
אבל הפסטיבל לא יכול לשנות את הסצינה כולה. והסצינה (בהכללה גסה!) פוחדת פחד מוות מכל מה שעלול להתפרש כמסחרי, מיינסטרימי ומצליח באמת. הטיפוסים הצבעוניים, רוח החופש, ההורמונים המשתוללים והכיף של אינדינגב הזכירו לי ימים אחרים, מלפני 20 שנה. אלה של פסטיבל ערד וליל האהבה בצמח. רק שאז, יכולת לראות באותו אירוע את האמנים הטובים ביותר בישראל (וסליחה, רות דולורס וייס). הפעם, מדובר באמני אינדי. חלקם טובים, חלקם ממש לא. לא פלא שהיו הופעות שבהן הקהל היה מעניין הרבה יותר מהאנשים שעל הבמה. האינדינגב, במובן מסויים, הוא אירוע שגדול בהרבה מסך אמניו.
5. אני מניח שלא מעט חובבי אינדי מתפוצצים כבר מזעם בשלב הזה, ומסננים לעצמם (באלטרנטיביות): מה הוא רוצה מאיתנו. הקמנו לעצמנו, במו ידינו, ממלכה קסומה. שיעזוב אותנו בשקט, וייחנק עם כל הפרצים והמסיקות שלו. אני לא מסכים. כאן בדיוק מגיעה הנקודה החשובה באמת. קהילת האינדי עמוסה במסרים אידיאולוגיים יפים וחשובים. הם חזקים במיחזור. בחיסכון באנרגיה. באחווה אמיתית בין החברים.
אבל אם יש בה ערכיות אמיתית, בקהילה הזו, אסור לה לעמוד מנגד, בזמן שהמוזיקה הישראלית מאבדת את עצמה לדעת, ולהתנתק מהמשחק. יש כל כך הרבה כישרון והתלהבות באינדי הישראלי, שחייבים לפרוץ החוצה. לגעת ולרגש מספר משמעותי בהרבה של מאזינים, שמשוועים למוזיקה ישראלית טובה. הגישה הקיפודית הזו של "אתם לא תפריעו לנו, ואנחנו לא נפריע לכם", היא פשוט אנוכית.
6. ואם מדברים על האחריות שיש לאינדי כלפי החברה והתרבות הישראלית, אין ברירה אלא להזכיר שוב את מינוני האנגלית בפסטיבל. בהערכה גסה: חמישים אחוז. ועוד פרגנתי לאליעזר בן יהודה. זה דיון מעיק, נדוש, קלישאי ויוצא מכל נקב בגוף. אבל הוא חיוני והכרחי. בואו ניקח הרכב כמו הגרינבאומ'ס, לדוגמא, שהופיעו בצהרי שישי. יופי של להקה, שעושה יופי של רוק דרומי. וכשאני אומר "דרומי", אני לא מתכוון למצפה גבולות, אלא ללואיזיאנה.
אני אשמח לראות את הגרינבאומ'ס בכל פסטיבל. אבל אני לא ממש אשמח לשמוע אותם באוטו, או בבית. ולא רק בגלל העיקרון של "עברי דבר עברית" (למרות שהוא חשוב. וימותו הציניקינים). לא. זה עניין פשוט של - מה עובד לי על הלב. קחו את אותה להקה, עם אותן מלודיות ואותה יכולת נגינה מרשימה, ושימו בפיה מילים שלנו, שמדברות על מה שקורה כאן, ושרטתם לי את העורק הראשי. תשאירו את האנגלית, ותישארו עם עוד להקה נחמדה, שבחיים לא תהיה האולמן בראד'רז.
7. מצד שני, אבי עדאקי. האינסטלטור המזמר. איזה אמן נהדר. שילוב נדיר של פשטות, כריזמה, הומור ונשמה. חברים, זה לא אינדי. זה פשוט מוזיקאי שעוד לא זכה בהכרה הרחבה שהוא ראוי לה. אני מקווה בשבילו שהוא יפרוץ את החומה. ומקווה לא פחות, שאחרי הפריצה עוד ירשו לו להגיע לאינדינגב.
8. אם אתה סקספוניסט, חצוצרן או אוחז בכל כלי נשיפה אפשרי שהומצא במרוצת ההסטוריה, נסה לשמור מרחק מטרמפיאדות בדרך לאינדינגב. אחרת, מירב הסיכויים שתיחטף בידי להקת אינדי עולצת, שתעלה אותך על הבמה ולא תשחרר עד לעסקה המיוחלת, שבה תקבל תמורתך 350 יוקללי. כן, הנשפנים הם הכלי החם של האינדי העברי ורק אלוהים - ואולי לאון פלדמן - יודעים למה. אולי זה השילוב שהם מציעים בין "עממיות" ו"תחכום". אולי פועל יוצא של תור הזהב הבלקני, שמשום מה מסרב לעזוב את חופי תל אביב. ואולי נשפנים גובים פשוט מחירים נוחים במיוחד. אחרת קשה להסביר את המבנה הלהקתי הנפוץ של סולן, גיטריסט, מתופף ועשרים נשפנים המרקדים בצד הבמה.
9. ובכלל - דומה שמספר החברים בקרב להקות האינדי העבריות חווה אינפלציה יוצאת דופן. בלהקה רגילה/ מיינסטרימית/ מחק את המיותר (אין. נגמרו הלהקות), האינטרס הברור של החברים הוא להקטין את מספרם ככל האפשר, כדי שפחות אנשים יתחלקו ברווחים. בלהקות האינדי, עושה רושם, המצב הוא הפוך. רצוי שיהיו יותר אנשים, כדי לספוג את ההפסדים (ולסחוב את הציוד, כמובן).
10. מתוך הכוונות הכי טובות, מארגני האירוע הוסיפו השנה במה שלישית. זאת של אמני "עשן הזמן" הבאר שבעית. במה קטנה, שאפשרה לכמות נכבדת של אמנים לפגוש סוף סוף בקהל גדול. אבל הם באו לברך ויצאו מקללים. הבמה מוקמה בין שתי הבמות הגדולות, בתנאי אקוסטיקה שגבלו בהתעללות. חלק מהאמנים שעלו עליה, ירדו עם דמעות בעיניים. אי אפשר
לשיר, כשמשני צדדיך מגיעים - בווליום מטורף - הדי ההופעות שנערכות במקביל. חבל, כי רשמתי לעצמי כמה דברים יפים שם (כמו קאמי מלץ, שמלווה עצמה באוטוהרפ - נבל חשמלי. בהפסקות השירים בהופעות האחרות, הצלחתי ממש לשמוע אותה).
ועוד קטנה לסיום. במהלך הלילה השני של הפסטיבל ראיתי פריקית אתיופית, עם חולצה של "כולם היו בנאי" (וציורים של מאיר, אהוד ואביתר), רוקדת לצלילי הלהיטים האוזבקיים של האחים אלייב. יכול להיות שמי שמנותק פה זה דווקא אני?
