הייתי הומו בארון, עד שסיפרתי להורים שלי

השבוע צעדתי בכביש ההבנה אשר נאלצתי ללכת בו תשע שנים קודם לכן. אותו כביש שגרם לי להבין כי אנחנו ההומואים, הלסביות, הבי והטראנסג'נדרים, כולנו שווים, כולנו בני אדם ולכולנו מגיעה הזכות להרגיש בנוח בעורנו. 'צעדת הכביש המהיר', כפי שאני קורא לה, נקרתה בדרכי כתוצאה מיציאה מהארון, אך בסופו של יום היא מטאפורה עבור כל אותם גאים שנאלצו לחפש עומק והבנה בתוך עצמם.

גאווה בערוץ יחסים:

• גאווה? לא בבית ספרינו
• בלי בושה חייכתי, הרמתי דגל גאווה וצעדתי
• אני הומו ונולדתי כך. שום המרה לא תעזור  
• מדברים על גאווה גם בפייסבוק שלנו. כבר עשיתם לייק?
  

אני הומו. תעבירו

קיץ 2004. אני נער בן 15, דכאוני ומריר לגבי שביל חיי, מתוסכל ושברירי עקב מצב משפחתי, ובנוסף – הומו בארון. את החברים כבר יידעתי. סיפרתי לאחת וביקשתי שתעביר הלאה את 'הסקופ' החדש ברחבי בית הספר. כך פעלתי עם מספר אנשי מפתח בתיכון בו למדתי, ותוך יומיים המוסד כולו ידע ולמרבה ההפתעה רובם המוחלט של התלמידים בירכו אותי על האומץ והכנות שהפגנתי.

את השלב הפשוט עברתי. מראש ידעתי כי הולך הוא להיות קל. מעולם לא הייתי דחוי חברתית, ותיארתי לעצמי שמיטב האנשים שאספתי לי במשך השנים כקרוביי יצליחו להתעלות על הדעות הקדומות ולקבלני כפי שאני - בעל נטיות הומוסקסואליות. אמנם הכתובת לא הייתה על הקיר, אך ברגע שגורם ההפתעה נעלם, כולם התייחסו אליי כהרגלם הקבוע ובחברות אמת.

שבוע עבר ועוד אחד חלף, עד שהגיעה העת להתמודד עם השאלה הגדולה והקשה מכל: כיצד אני משתף את הורי בדבר נטיותיי המיניות? דבר השיתוף עצמו מעולם לא עלה בסימן שאלה. ברגע שהבנתי כי זהו חלק בלתי נפרד ממני וכי משיכתי המינית מופנית כלפי גברים, לא היה לי כל ספק שאני הולך לחיות את חיי באופן הטבעי להם ולי ולא כפי שהחברה מכתיבה לי שראוי. הבעיה איתה התחבטתי הייתה מה לומר וכיצד להתמודד עם הורי הגרושים והלא מודעים.

אובדן התמימות

לא עברו יותר משנתיים מאז הגירושים המכוערים שסגרו את הגולל על המשפחה ההיא שפעם הייתי חלק ממנה, והקשר ביני לבינם לא היה יציב או טוב בכלל. גרתי עם אמא שלא הצליחה להבין את גודל הכעס שבער בי והדבר הוביל לניתוק הדדי. הודות לנימוס האלמנטרי עוד דיברנו מדי פעם, חייכנו אחד לשנייה כשנתקלנו זה בזו בבית, אבל לא הייתה זאת מערכת יחסים באמת. עולמנו הקטן היה קר וחסר רגש. ללא שנאה וללא אהבה חיינו צד לצד בזמן שהיא התאבלה על הנישואין שאבדו לה, ואני על התמימות שחלפה.

עם אבי המצב היה יותר מסובך. הוא כבר התקדם בחייו, בנה בית, הקים משפחה חדשה ואף היה קרוב למציאת תחליף במקומי. אשתו החדשה הודיעה לא מזמן על הריונה הטרי והתמונה המשפחתית השנייה שלו נראתה מאושרת בהרבה מקודמתה. היינו נפגשים פעמיים בשבוע, לרוב המפגש היה מסתיים בריב מכוער או בניתוק הקשר לתקופה ממושכת. הוא לא רצה אותי כבנו ואני הייתי מעוניין באבא אחר.

דאגתי ממש. ידעתי כי תהליך היציאה שלי מהארון בפני הורי לא הולך להיות פשוט והעדפתי לרחרח מעט ולבדוק את השטח לפני שאני עושה מעשה. בארוחות ערב ושיחות קולחות השחלתי, בעדינות רבה, את נושא הגאווה לשולחן והקשבתי לתגובות. אבא אמר שכל ההומואים סוטים, ואילו אמא כלל לא התייחסה.

בתיאום מושלם הגיע מצעד הגאווה השנתי והחלטתי לראשונה לקחת בו חלק. את נעוריי דחיתי די והותר, וכעת הגיע הזמן לבצע החלטות ולהפסיק לחיות בשקר. יום לפני המצעד שיתפתי את אמא בכוונתי ללכת אליו. "תיהנה" אמרה והציתה סיגריה. התבאסתי. ממש קיוויתי שהדבר יעורר את השיחה שלא ידעתי כיצד להתחיל.

כבר נדבקתי, אבא

המחר הגיע ואיתו מצעד הגאווה הראשון בו השתתפתי. הוא גם היחיד עד כה עם משמעות עבורי. קצת בנאלי לומר, אבל הרגשתי חופש, הרגשתי סיפוק, הרגשתי דחפים, הרגשתי אמת. תחושת השוויון שיכרה את חושיי עד ששכחתי מעצם היותי בארון. לא הסתרתי את פניי ולא התחבאתי מאחורי איש כאשר המצלמות עברו והתיעוד שנוצר כבר לא יכול היה להימחק.

להרגיש סוף סוף חופשי. מצעד הגאווה(צילום: עופר עמרם )

לקראת סיום הצעדה צלצל המכשיר הסלולרי שלי ועל הצג הופיע שמו של אבי. עניתי ומייד נשאלתי בדבר הרעש שמגיע מקו הטלפון שלי. סיפרתי לו שאני במצעד הגאווה עם כמה חברים מהתיכון. הוא לא בזבז רע ומיד הזהיר אותי – "רק אל תידבק מהחולים הללו". לרגע שתקתי. פחדתי להגיב ולומר לו שהוא אדם חשוך, אבל אז הבנתי היכן אני נמצא ומהי המשמעות של קיום הצעדה הצבעונית הזאת. "כבר נדבקתי, אבא" אמרתי, והפעם השתיקה הגיעה מהצד שלו. דקות ארוכות שתק ואז החל לצעוק עליי שאני מדבר שטויות. ניתקנו את השיחה בסיכום כי מחר ניפגש ונמשיך לדון בדברים.

את היום הארוך והחם סיימתי בביתי, משוחח בסלון עם אמא ומספר לה על נטיותיי המיניות. מקופלת בספה, ישבה בחוסר נוחות האישה שהעניקה לי חיים ולא ידעה כיצד להתמודד עם הבשורה המטלטלת. לאחר מאמץ רב להסביר לה ולפרט עבורה כי הדבר אינו נוראי כפי שהיא חושבת, השארתי אותה לבד על הספה להתמודד עם מחשבותיה בעזרת הסיגריות אותן עישנה בשרשרת.

שבת בערב הגיע ואבא חיכה לי למטה עם הרכב. נכנסתי למושב הקדמי והוא מייד החל לנהוג בדרכו אל עבר הלא נודע. 10 דקות שלמות נסענו בשקט עד שאזר את האומץ לפנות אליי. הוא סיפר לי שאתמול בערב, לאחר השיחה בינינו, ראה אותי בחדשות ערוץ 2. הייתה כתבה על מצעד הגאווה והעובדה שנכחתי שם וכל עם ישראל ראה את זה, גרמה לו לבושה גדולה.

באותה נשימה ומבלי שהספקתי אפילו להיעלב, ביקש ממני לענות בכנות האם הדברים שאמרתי לו אתמול בטלפון אכן נכונים. "כן אבא, אני הומו", השבתי בביטחון. בפתאומיות מצמררת, עצר את האוטו בשולי הכביש המהיר בו נסענו, וביקש שאצא החוצה. התפלאתי ולא בדיוק הבנתי אם הוא רציני. זאת עד שהושיט ידו, פתח עבורי את הדלת ובדחיפה קלה עזר לי לצאת החוצה אל הכביש.

נותרתי המום. כל כך כעסתי עליו, על ההתנהגות והמעשים שלו ופשוט עמדתי כמו אידיוט בשולי הדרך. אחר כך התחלתי לצעוד כנגד כיוון התנועה, בדרך אל הבית. ההליכה הזאת שהרגישה לי כמו נצח, מסמלת עבורי את נצחיות החוזק הפנימי שלי ושל כל ההומואים, לסביות, בי-סקסואלים וטראנסג'נדרים שהכרתי בחיי.

ללכת ולא להסתכל אחורה

כולנו, ללא יוצא מן הכלל, נאלצנו בהזדמנות כזו או אחרת, להתמודד עם קשיים עקב מי שאנחנו, כאילו שזאת בחירתנו. הלכתי בצעדים איטיים לאורך הכביש ובדרכי הארוכה חזרה הביתה. לא מעט מכוניות עצרו וצפצפו בדרך, מציעות לקחת אותי טרמפ, אבל אני העדפתי לעשות זאת לבדי. רציתי להגיע לבד ולדעת שעשיתי זאת בזכות עצמי. ההליכה ההיא סימלה עבורי את הכוח שאנחנו, כבני אדם, מסוגלים לשאוב מעצמנו בלבד.

שעה וחצי מאוחר יותר, הגעתי לביתי עם תובנות חדשות ודרך הסתכלות אחרת על החיים. אמי נותרה מבולבלת והחלטתי לכתוב עבורה מכתב בו הסברתי לעומק את הדברים.

סיפרתי לה שכל אותן שאלות ובעיות העולות במחשבותיה, מטרידות גם אותי. זוגיות, ילדים, מחלות, נישואין, קבלה ועתיד, כל אלו לא מניחים גם לי. אבל אוכל להתמודד איתם אם תהיה לצידי, תומכת ומחבקת.

סיפרתי לה גם שקיימות בפניה שתי אופציות. הראשונה - לאבד אותי לחלוטין, והשנייה היא לזכות בי מחדש, כיוון שלעולם לא אוכל לשכוח לה כיצד עמדה איתי בתקופה החשוכה הזאת. עד היום אני זוכר לה את חסד הנעורים שהעניקה לי ביום שקיבלה אותי כפי שאני. אז נכון שהפסדתי אבא באותו הערב, אבל הרווחתי אמא באותה נשימה, ועם השנים, גיליתי שזה כל מה שהזדקקתי לו.

צעדת הכביש המהיר פרשה לפניי הבנה של המציאות מסביבי. היא הבהירה לי למי איכפת ממני ורק מחכה שאעזור לו להגיע אליי, ומן הצד השני – מי רק מצר עליי, גורם לי לרע ואינו מסוגל לקבל אותי כפי שאני.

• הכותב מוציא לאור, עורך וכתב ראשי בפנזין האורבני התל אביבי "הכבשה השחורה".