"הבקבוק והלב": איך לתאר אובדן לילדים

התמודדות עם אובדן היא אחת החוויות הקשות שלנו כבני אדם. בעיקר אובדן של מישהו קרוב. נותרת רק ריקנות גדולה שאוכלת אותנו מבפנים, ריקנות שקשה מאוד להסביר אותה במלים. החיים שלנו הם רצף של התמודדות עם מה שהיה ואיננו עוד. כבר מגיל מוקדם מאוד אנו נקשרים כמעט לכל דבר שנקרה בדרכנו.

"הבקבוק והלב". איך מסבירים ריקנות במילים?

אנחנו והמבוגרים סביבנו מקנים לחפצים שונים תכונות אנושיות דבר שהופך כל בלון שעף עם הרוח או כל אבן שלא לקחנו איתנו הביתה כי אמא אמרה שאבנים משאירים ברחוב, לפרידות קטנות שהן חוויות של אובדן. כך אנו ממשיכים ללכת בחיינו מפרידות קטנות לפרידות גדולות, והלאה לפרידות ענקיות ובלתי נסבלות. מפרידות ארעיות מחפצים שעברו האנשה, לפרידות סופיות ומוחלטות מאנשים או מבעלי חיים (שמתפקדים בחיינו כמו אנשים).

על פרידה סופית בחיים. מתוך "הבקבוק והלב"

הפרידה הסופית והמוחלטת הראשונה שאני זוכרת כילדה היא כאשר הכלבה שלי קייסי, אותה אני ואחיותיי הכרנו מאז שנולדנו והיוותה עבורנו מעין האחות הגדולה שהיתה שם תמיד לפנינו, נפטרה. המעניין הוא שהזיכרון הוא לא של חווית האובדן שלי, אלא זו של אמי שהיתה קשורה אל הכלבה שלה, מתנת נישואין מאבי אליה ערב חתונתם, בלב ובנפש. מותה של קייסי היה קשה כל כך לאמי. זאת אחת הפעמים הראשונות שאני זוכרת שראיתי אותה בוכה, שחוויתי אותה עצובה. זאת היתה אותה תחושת ריקנות שאי אפשר להסביר במילים, החלל הריק שנותר ולא עוזב אותך ב"ריקות" שלו. תחושת חוסר אונים גדולה שטפה אותי.

לאבד ולמצוא

בשל המקום הגדול שפרידות ואובדן תופסים בחיינו מגיל צעיר על שלל צורותיהם, ובשל הקושי להסביר אותם לעצמנו שלא לומר לילדינו הפעוטים, קיימת ספרות ילדים לגילאים הקטנים (3-5) העוסקת בהם בכל מיני אופנים. ישנם ספרים העוסקים בפרידות הקטנות והיומיומיות, וספרים העוסקים בפרידות הגדולות הכרוכות לרב במוות, אם כי לאו דווקא. כמו בהרבה תחומים בעיתיים, גם בתחום זה לא פשוט למצוא ספרי ילדים טובים. ספרו של אוליבר ג'פרס, "הבקבוק והלב", הינו אחד מהספרים הטובים שיצא לי לקרוא מזה זמן.

הוא עוסק באופן רגיש, אלגורי ומעניין בנושא של אובדן וההתמודדות הרגשית איתו. חשוב לציין כי ספרו של ג'פרס אינו רק ספר טוב לסוגו, אלא ספר טוב באופן כללי שלוקח את קוראיו הצעירים והמבוגרים ברצינות ומספק להם חווית קריאה עמוקה מילולית וויזואלית כאחד.

הסוף כמובן, הוא סוף טוב

ג'פרס, יליד 1977, נולד באוסטרליה, גדל באירלנד וכיום חי ועובד בניו יורק - הינו מאייר וסופר ילדים מוערך ואהוב ברחבי העולם. הוא מוכר לקורא הישראלי בשל ספריו "לאבד ולמצוא", "איך לתפוס כוכב" "הילד שאהב לאכול ספרים" ו"הדוב שאהב לבנות מטוסים". את כולם כתב ואייר. הוא זכה בפרסים רבים על יצירותיו וספרו הראשון, "לאבד ולמצוא", אף הפך לסרטון אנימציה קצר ומקסים. דמות הילד אותה מצייר ג'פרס ברב ספריו הינה דמות אייקונית כמעט בעלת ראש גדול ועגול היושב על גוף קטן וסקרן.

בכל יצירותיו הוא יוצר שילוב מעניין בין טקסט מינימאלי, איור דומיננטי, הומור ויזואלי ורגש רב. "הבקבוק והלב" הינו ספר אמיץ אשר מספר את סיפורה של ילדה סקרנית במיוחד "שראשה היה מלא בכל הדברים המופלאים שבעולם". האיורים השונים מראים את הילדה, יחד עם דמות גברית ספק אבא ספק סבא, קוראים יחד, יוצאים לטיולים, צופים בכוכבים ומעיפים עפיפונים. על הדמות הגברית לא נכתב דבר בטקסט אך הוא נמצא באופן פעיל - באיור.

להסתכל בבקבוק

כל זה משתנה כאשר יום אחד הילדה מגלה שהכיסא, אשר הופך לסמל קיומה של אותה דמות גברית - ריק. ריקנות האובדן, שכל כך קשה לבטא במילים באה לידי ביטוי באופן הכי פשוט ומוחשי שלה. הילדה, בשביל להגן על עצמה מפני הכאב, מחליטה "לשמור את הלב במקום בטוח" ושמה אותו בתוך בקבוק. ברגע זה איבדה הילדה את כל הסקרנות שלה. הבקבוק, עם הלב בתוכו, נעשה כבד. עד שיום אחד היא פגשה בילדה קטנה וסקרנית. המפגש עם הילדה גורם לה לרצות להוציא את לבה מהבקבוק אך היא נתקלת בפרדוקס - בלי הלב היא לא מצליחה להוציא את לבה מהבקבוק. הסוף הוא כמובן סוף טוב.

הסוף הוא כמובן סוף טוב. כאשר מאייר טוב יודע לכתוב נוצרת לרב איזושהי אחדות מיוחדת ומאוד חזקה ביצירה המוגמרת של ספר ילדים. מעין שלמות משחקית בין טקסט לאיור. העמודים הפותחים את הספר עוד לפני הכותרת שלו מעוטרים באיורים נוסטלגיים קטנים המתארים פעילויות יומיומיות של דמות גברית, אבא או סבא, וילדה קטנה.

איורים אלה מתארים ללא מילים קשר שכולנו מכירים באופן האידיאלי והרומנטי שלו. כך ג'פרס למעשה בונה לנו, הקוראים, איזשהו קונטקסט עמו אנו נכנסים לספר בלי כמעט ששמנו לב. המתח שנוצר בין המלל המינימאלי והאיורים המלאים, בין היעדרות הדמות הגברית מהטקסט לבין קיומה הבלתי מעורער באיור, הופך את התרוקנות הכיסא למפתיעה - גם עבורנו הקוראים.

הוא מצליח להעביר כך באופן מדויק ורגיש את התחושה שיש כאשר מה שנתפס עבורנו

כמובן מאליו, כדרך יחידה של חיים עם אבא-אמא-סבא-סבתא, פתאום נעלם ונגמר. למרות הנושא הלא פשוט של הספר, ג'פרס הצליח ליצור ספר נעים וחוויתי. הצבעים הפסטליים של הפלטה של ג'פרס, הפשטות והשעשוע שיש באיורים ובסיפור הפנטסטי שהוא מספר, מקלים על הנושא הכבד עמו מתמודד הספר והופכים אותו לסיפור נעים ומעניין.

"הבקבוק והלב", בשונה מספרים רבים אחרים העוסקים בנושא, לא מנסים לתת פתרונות פסיכולוגיים להתמודדות עם האובדן או להסביר את ההיעלמות הפתאומית של בן אדם אהוב. אלא הוא מתאר באופן ישיר וויזואלי את אותו מנגנון של שמירה על עצמי מפני כאב, של היסגרות, ובמקביל גם אותו מנגנון שרוצה להיות פתוח לחיים ולא להישאר מסוגר בעצמי. לילדים, בשונה ממבוגרים, קשה להסביר לעצמם מנגנונים אלה. הם פשוט חווים אותם.

ספרו של ג'פרס, אשר נדיר בעדינות וברמיזה שלו, יכול להוות להם מקור להזדהות ולחוויה. הוא מעביר בצורה עדינה ביותר את המתח בין הרצון לא להרגיש אחרי כאב גדול, לבין הרצון להמשיך לחיות חיים מלאי עניין. הילדה, באבלה, אמנם זנחה את דרכיה הסקרניות והלמדניות של דמות האב. אך בסוף הסיפור, היא מאמצת אותם אל חיקה בחזרה, מתיישבת על הכיסא וקוראת. הכיסא כבר לא ריק.

"הבקבוק והלב". חיבר ואייר: אוליבר ג'פרס. תרגום: רמונה די-נור. הוצאת כתר.