"מי הרג את ננסי": סיד וישס, הצד האפל
הסרט התיעודי "מי הרג את ננסי", שמתחקה אחר נסיבות מותה של חברתו של סיד וישס מה"סקס פיסטולז", מצליח לעורר שאלות לגבי תעלומה שכלל לא ידענו על קיומה ומציג רגעים מצמררים מבלי לגלוש לרומנטיזציה של חיי הסמים
יותר משלושה עשורים חלפו, והסיפור הזה עדיין מהדהד בתרבות הפופולרית כמו אגדה רעה ועצובה, למבוגרים בלבד. לכאורה, לסיד וישס היה הכל: נעורים ותהילה כאמן הכריזמטי של ה"סקס פיסטולז", להקת הפאנק הבריטית שהתמחתה בעיקר בלהיות ילדים רעים. והנה, לילה אחד, אחרי יותר מדי סמים, נמצאה חברתו ננסי מתה - מדממת ודקורת סכין - בחדר המלון שלהם בניו יורק. הוא ישן. כשהמשטרה הגיעה, לא היה לה ספק שהוא רצח. מעצר ושחרור, הסתבכות בקטטה, עוד מעצר ושחרור, ולילה אחרון של סמים קשים מדי לגוף שכמעט הצליח להתנקות, וזהו - הוא מת לפני שמלאו לו 22. האגדה ממשיכה לצמוח.
ביקורות טלוויזיה אחרונות ב-ynet:
- אקס פקטור: הפעם, השמיים הם לא הגבול
- ביוויס ובאטהד: למה כל כך הרבה קידום ל-MTV?
- אליפות ישראל בדקה: ילדותי אבל אופטימי
"מי הרג את ננסי" ששודר אמש (ב') בערוץ 8 הוא סרט ביוגרפי מצוין על מה שכלל לא ידענו שהוא תעלומה. מותה של ננסי ספאנג'ן, נרקומנית, סכיזופרנית, מניפולטיבית ושנואה באופן זהה על ידי כל חבריו של סיד - היה תיק שהמשטרה מיהרה לסגור והציבור מיהר לתייג, בשל האיבה והחרדה שחיי השניים עוררו בבורגנות הממוסדת. גם האיבה וגם החרדה היו חלק מהאידיאולוגיה המוצהרת של ה"פיסטולז", או אם תרצו - חלק מחוסר העכבות של חבורת מופרעים חולנית ומסוממת. הבמאי אלן פארקר מבקש להתעלם מהחלחלה, לשחזר חיים קצרים ומוות, והתוצאה היא זהב תיעודי טהור.
צפו בטריילר לסרט התיעודי "מי הרג את ננסי"
כי מתברר שהאנשים שהיו עם סיד וננסי בלילה האחרון כלל לא נשאלו שאלות, וחלקם מדברים לראשונה: מבוגרים וחבוטים, עייפים ונושאי צלקות של נעורים מהירים מדי, גלן מטלוק (שסיד החליף אותו כבסיסט של הפיסטולז) ומלקולם מקלארן (שהמציא את הלהקה והיה אמרגנה) מספקים זוויות חדשות ומעלים סימני שאלה קשים על מה שאירע בלילה האחרון של ננסי, ומשם נפרשת היריעה ונפתחת לסיפור ביוגרפי אלים, קשה, מכאיב.
עם אמא כזאת, מי צריך סוחרים
מתברר - לאחרוני מעריציו המקשישים של וישס - שהחיים במסלול המהיר לא היו חיים של בחירה, כי כשיש לך אמא נרקומנית רשומה שדואגת לדחוף לך למכנסיים חבילות חשיש שהיא מבריחה ממרוקו, קצת קשה לגדול כילד-טוב-צפון-לונדון: האם, אן בוורלי, היתה לימים מי שסיפקה לבן שלה ממתקים ומזרקים גם יחד. החברים תיווכו והביאו שקיות קטנות כשהיה צריך, ותמיד היה צריך. ננסי - או שמא היתה זו להקת ההארטברייקרז - הוסיפה לתמהיל הקטלני ממנו ניזון וישס את ההרואין. כל היתר הוא סיפור של שקיעה מהירה, ידועה מראש - אבל לא באמת מובנת.
האם רצו להתאבד יחד? האם היתה ביניהם ברית שבגללה החליטו לא להגיע לגיל 22? האם האלימות המתמדת שליוותה את יחסיהם וחייהם התפרצה לבסוף, או שמא היה זה שוד מטעמו של סוחר סמים קטן, כי הרי כל הכסף שהיה בחדר לא נמצא מעולם? לכו תדעו: הדוברים והזוויות מתרבים לאורך הסרט ויוצרים סוג של ראשומון, מה שלא מאפשר לפענח תעלומה משטרתית אבל בהחלט מחולל סיפור מורכב וקשה.
יש בסרט רגעים מצמררים כמו זה שבו אחד מחבריו של סיד מספר כיצד חנק חתלתול למוות, סתם כדי לראות איך זה קורה, או כמו תיעוד הלילה האחרון מפיו של מי שהביא לסיד את מנת הסם האחרונה, אחרי הפצרות של האם האוהבת, שהתאבדה בעצמה בשנה בה הסקס פיסטולז התאחדו מחדש. באורח מוזר,
אין בו דוברים ממשפחתה של ננסי ספאנג'ן, ילדה יהודיה ממשפחה אמידה בפילדלפיה, שאימה כתבה לימים ביוגרפיה קורעת לב על הבת שמחלתה קרעה אותה ממשפחתה ומאפשרות של חיים נורמטיביים, ואחר כך מהחיים בכלל.
בעיקר, אין במוצר התעודה הזה רומנטיזציה כמו-דוקונמטרית של חיי הסמים, כפי שנעשה קצת יותר מדי ב"סיד וננסי", הסרט: מי ששרד אחרי יותר מדי התנסויות, מוכן לנדב את תיאורי העליבות והחידלון, הזוהמה והאלימות שאפפו את החיים הללו. מי שלא שרד, היה לאגדה: גם אחרי הסרט היא עצובה, קורעת לב - ולמבוגרים בלבד.