"חוף מבטחים": אי של חמלה אנושית
בסרטו החדש "חוף מבטחים", אקי קאוריסמקי הפיני מציג סיפור נוגע ללב ואופטימי על אהבה וחיפוש אחר משפחה ועיר מקלט, בלי ליפול למלכודות סנטימנטליות
אחרי הפוגה בת חמש שנים, חוזר הבמאי הפיני אקי קאוריסמקי ("הנערה מבית החרושת לגפרורים", "איש ללא עבר") ובאמתחתו הפתעה מרנינה: אל ההומור היבש והפנים קפואות המבע, שניים מסימני ההיכר המזוהים עם סרטיו, מצטרפים עתה הסנטימנטליות והלב הרחב. שכן "חוף מבטחים" (במקור "Le Havre", שמה של עיר הנמל שבצפון מערב צרפת), סרטו החדש, הוא אגדה טובת לב, שאינה מתיימרת להציע יותר מאשר שעה וחצי של קורת רוח.
עוד ביקורות סרטים בערוץ הקולנוע של ynet:
מול הדיכאון הקיומי, הפסימיות ותחושת החידלון שאיפיינו את הקומדיות השחורות - והמצחיקות מאוד - שקאוריסמקי הקפיד ליצור עד כה, בולטים החום האנושי והחמלה כלפי הזולת בסרטו הנוכחי.
העלילה מתמקדת בזוג עני המתגורר בשכונת פועלים ציורית בעיר, שצלליה וערפיליה מוכרים היטב למי ש"רציף הערפילים", סרטו הפיוטי של מרסל קרנה מ-1938, חקוק עדיין בזיכרונו. הוא (אנדרה וילמס) - מצחצח נעליים טוב לב; היא (קאטי אוטינן, שחקנית קבועה בסרטי קאוריסמקי) - אשתו המסורה החולה במחלה חשוכת מרפא שאת דבר קיומה היא מעדיפה להסתיר מפני בעלה.
הוא, שמו מרסל, והיא - ארלטי. כשמם של שניים מגדולי הקולנוע הצרפתי של שנות הריאליזם הפיוטי: הבמאי מרסל קרנה, שיחד עם המשורר והתסריטאי ז'אק פרוור יצר בשנות ה-30 וה-40 כמה מהסרטים הגדולים בתולדות הקולנוע הצרפתי, והשחקנית ארלטי שהופיעה בתפקיד הראשי בסרטם המופתי, "ילדי גן העדן" (1945).
הפופולאריות שלה דעכה לאחר שהתברר כי ניהלה רומן עם חייל גרמני בתקופת המלחמה. כתוצאה, נאסר עליה לעבוד משך שלוש שנים, והיא אף שהתה כמה חודשים בכלא.
מטען רגשי יש, השתפכויות אין
יום אחד נתקל מצחצח הנעליים בילד אפריקאי (בלונדין מיגל), מהגר בלתי חוקי שהוברח במכולה והצליח להימלט מהמשטרה. הוא מציע לו מזון ומקלט, ויחד עם שכניו, בהם אופה מתוקה וירקן מלבב, מסייע לו להתאחד עם משפחתו באנגליה.
על הדרך נערמים, איך לא, קשיים בדמותם של שוטר קשוח הרודף אחר הפליט, ואחד מדיירי השכונה, איש מנוול בגילומו של אייקון "הגל החדש" הצרפתי, ז'אן פייר לאו (שהופיע בשניים מסרטיו של קאוריסמקי, "חיי הבוהמה" ו"הוצאתי עליי חוזה").
אבל הסיפור לרגע אינו מדשדש במחוזות הפאתוס, בעיקר משום שקאוריסמקי אינו מוותר על סגנונו האידיוסינקראטי. הגיבורים שומרים על פרצוף פוקר גם ברגעים הדרמטיים ביותר, והמינימליזם לא מפנה את מקומו לטובת מוזיקה משתפכת וצבעוניות מוגזמת (אדרבא, צלמו הקבוע, טימו סלמינן, מקפיד על שימוש בגווני כחול-דהוי המזוהים עם האסתטיקה א-לה קאוריסמקי מאז ומתמיד).
האגדה הפינו-צרפתית הזו מקבלת מפנה כאשר מרסל מגיע למתחם המכונה "הג'ונגל", בפאתי לה האבר, במטרה לאתר את קרובי הילד. זהו הרגע שבו נוגע "חוף מבטחים" בריאליזם אכזרי ומחוספס, והוא משולב בסרט באופן מדויק ואינטגרלי. רגעים אחרים נושאים את חותמו המובהק של קאוריסמקי. כך, אירוע הזוי של גיוס כספים למען הפליט האפריקאי הקטן, שבמרכזו הופעתם של רוקר מקשיש וננסי המכונה "ליטל בוב" (בתפקיד עצמו), ולהקתו.
אלה מזכירים, כמובן, את חיבתו העזה של קאוריסמקי ללהקות רוק ביזאריות נוסח "לנינגרד קאובויז" – להקה מסוגננת בעלת נטיות מוזיקליות רוסיות, שהומצאה על ידי הבמאי הפיני וחבריו, ושעמדה במרכז כמה מסרטיו (בהם "לנינגרד קאובויז גו אמריקה").
"חוף מבטחים" הוא, קודם כל, סרט מחמם לב - לא צירוף מובן מאליו כשמדובר בסרטי קאוריסמקי. בצד זה, מדובר ביצירה שמחווה אל הקולנוע הצרפתי של מעמד הפועלים - הריאליזם הפיוטי מבית מדרשם של קרנה ופרוור, אך ללא הפן המלנכולי והפטליסטי (תוצר קדרות הרוח ששררה בצרפת של טרום מלחמת העולם השנייה), שליווה את החיים בסביבה המרופטת שבה התרחשו הסרטים ההם.
אדרבא, אצל קאוריסמקי, הפלא ופלא, מה שאמור לקרות לא קורה, האחווה בין בני אדם מנצחת, האנושיות מתגלה במלוא תפארתה, ונשמות טובות צצות
ברגעים הכי בלתי צפויים. הפתעה אחת כזו כרוכה בהופעת בזק של גאון הקומדיה הצרפתי, פייר אטקס (שרטרוספקטיבה של סרטיו היתה אחד משיאי פסטיבל ירושלים האחרון).
הלה מופיע כאן בתפקיד רופא שזוכה לבשר לגיבורנו טוב הלב דבר נס שהתרחש; והרגע הזה הוא, ללא ספק, מחווה מרגשת של אמן קולנוע אחד לאמן גדול אחר.
