צרחתם על הילדה בלי שליטה? תסלחו לעצמכם

אני בוהה בלפטופ, והלפטופ בוהה בי חזרה. דווקא הטור הזה מסרב לצאת לדרך בקלילות. אלף דחקות פתיחה לא יסוו אמת פשוטה – היום נעסוק בגועל נפש ובחשיבותו. ניסוח אלטרנטיבי: מה לעשות כאשר מקבץ האספקטים הדוחים באישיות שלנו ובתפקוד היומיומי שלנו מתגלה לעיני הילד, ולעיתים אפילו מתפרץ על ראשו.

הטורים האחרונים של גיל ונטורה בערוץ הורים:

להישאר בבית או לצאת לעבוד: מה עדיף?  

תמיד צריך לגבות את בן הזוג מול הילדים?

נו, אז יש גם דברים שהורים עושים נכון

99.9% מההורים מתחילים את חוויית ההורות שלהם בחזון פנימי תמים על בית קטן בערבה, על ימי אביב קסומים של משחקים בדשא, ו/או על לילות חורף חמימים של סיפורים מכורבלים. לא בציניות אני נושא את הדברים הללו. אין מערכת יחסים בעולם שאנחנו נכנסים אליה נקיים מציפיות, ומערכת היחסים שלנו עם הורדרד שזה עתה נולד נושאת בקירבה את סט הציפיות החזק ביותר שקיים: הציפיה לחוויה מתקנת.

וכן, אנחנו רוצים לתקן, כי דיפ דאון כמעט כל אחד מאיתנו סוחב את הידיעה שהוא קצת מקולקל באזורים מסויימים של הקיום שלו. כשאנחנו עומדים/שוכבים נרגשים בתוך חדר הלידה אנחנו מדחיקים זאת כדבעי, אבל אני ואתה יודעים שאי שם בעבר נפצעת, נכווית, והפצעים והכוויות הילדותיות הללו שינו צורתם לגירסה בוגרת יותר – ספקות וחששות. אבל הקטנטן בקע לעולם וכולם שמחים – אז אנחנו שמים את זה בצד ומקווים שיהיה בסדר. נאיביות הכרחית משתלטת עלינו: אולי הפעם, רק הפעם, אצליח לרסן את הציניות/עצלנות/תוקפנות/אדישות שלי. אמן.

ההתרגשות הראשונית פגה ואת מקומה תופסת שגרת החיים. קיץ מפנה את מקומו לסתיו ואנשים חוזרים לסורם, אבל הפעם בשינוי קל – כעת יש זוג אנטנות קטנות שבולש אחריך ורואה לך. הילדה הייתה שם כשצרחת בחוסר שליטה, כשהפנית לה גב באדישות ועסקת בענייניך במקום להיעתר לתחינותיה ולשחק איתה, כשירית עליה הערה צינית ועוקצנית שלא היית מאחלת לשפל שבאויביך וגם כש... (השלימו את החסר כיד הדמיון הרעה).

המטרה: לשפר את היכולת שלנו לסלוח לעצמנו

שרותי הייעוץ הוירטואליים ישמחו להעניק מזור אינסטנט לכל תלונה שיש לנו על הילד, אבל היכן ההורה שישים נפשו בכפו ויחשוף קבל עם ועולם את מגעילותו הבלתי מוצדקת? אז אמא ואבא שומרים את זה בבטן, לכל היותר הם מודים באיזשהו חסרון דיאט מינורי בשיחות סלון, ועמוק בפנים השופט הפנימי מתחיל לצרוח עליך שלעולם לא תהיה מודל ראוי, ומתנחלת לה תחושת הכישלון. אחת, שתיים, שלוש – הגעתם לצומת הקריטית: האם תוותרו על ההורות או שתפנו ימינה במחלף הבא?

זהו, רבותי, רגע מכונן בהורות שלנו. לא תאמינו כמה מחבריכם עמדו במקום שאתם ניצבים בו כרגע. אל תופתעו. זו הייתה תוכניתו הסודית של הבורא (או של פרויד, אם אתם קצת יותר שמרניים), להוביל אותך לרגע שבו אתה מבצע את המהלך המתבקש של התפתחות נפשית תקינה: מפנטזיה אופטימית - לחיים מציאותיים טובים, אך בלתי מושלמים בעליל.

כל יצור אנושי חייב להתחיל את דרכו בחלום על עולם מושלם עתיר הפי אנד. אבוי לנשמתו אם לא. כל יצור אנושי יפרד יום אחד מהחלום הזה בגירסתו האינפנטילית, ייכנס למכונית וייסע הביתה. אזהרת יצרן: התהליך הנ"ל מלווה בכאב. אזהרת יצרן מותאמת לשנות האלפיים: יחידים וזוגות רבים מדי לא עומדים בכאב ההתפכחות ושוברים את הכלים. חבל. באמת חבל.

למה חבל? כי בית שיש אהבה בבסיסו לא אמור לנטרל את המשברים. הוא אמור לאפשר לך להתאושש מהם. התאוששות, כמו החלמה פיזית, היא התהליך המורכב והאיטי שבו אתה חוזר לעצמך, חכם יותר בסנטימטר. הילדים שלך יראו את זה, תודה לאל, ולמרות שלא לכך התכוונת, הענקת להם הרצאה חוייתית וסופר חינוכית בנושא סופר קיומי – סערות והוריקנים חולפים להם, ואנשים שוב חוזרים לאכול ארוחת בוקר.

אני לא מחדש כאן שום דבר: עמיתי למפלגת ההורות יודעים זה מכבר שמדובר בשיעור חיוני, אבל הפואנטה המחודדת היא שמדובר בשיעור ש:

א. אין שום אפשרות ללמד אותו באופן תיאורטי.

ב. במהלך הלמידה יצורים קטנים סובלים מדי פעם ולא באשמתם.

ולכל המקטרגים – תשכחו מזה. לא ניתנת לכם פריבילגיה לשחרר את שדי השאול האפלים שלכם על בסיס יומיומי כבד תחת איצטלת "אבל הפסיכולוג אמר שזה נורמלי". אני רק רוצה לשפר במעט את היכולת שלנו לסלוח לעצמנו ובעיקר - לעלות מחדש על דרך המלך. חווייה מתקנת כבר אמרתי.

ההחלטה להביא לעולם המשך גנטי שלך היא בראש ובראשונה מפגן של אומץ – האומץ לפסוע לתוך עולם בלתי ידוע תוך הבנה עמומה שצפויים לך רגעי כישלון לא מעטים. והשלמה עם אפשרות של כישלון היא זו שמשחררת אותנו להצליח.