"משפט הצל הכללי": סיפור שמתחיל בלוויה

"משפט הצל הכללי". היסטוריה, פנטזיה ומוות

כל זה ראשיתו בסיפורו הצלייני של חוואי שבדי סוער וחם דם, של בתו הארכיאולוגית מריט ובנה הלוֹקֶה ווּלפי ושל מוכתר הכפר אֶל-מָזָר, המגלגל במחרוזתו עם כיוון השעון תפילות ברכה שאינן מתגשמות לעולם, וכנגד כיוון השעון קללות שמתגשמות במלואן.

משה יזרעאלי נולד ברמת רחל - ירושלים. ביתו בעין כרמל, עיסוקו - משק, כלכלה וניהול. סיפורו הראשון "איימוס" זכה בפרס תחרות הסיפור הקצר של עיתון "הארץ" לשנת 1997. ההצגה "איימוס", בעיבוד הבמאית רות קנר, זכתה ב-1999 במקום הראשון בפסטיבל עכו לתיאטרון. ספרו איימוס ואחרים - קובץ סיפורים ונובלה - יצא לאור ב- 2001 בהוצאת הקיבוץ המאוחד. רומן זה הוא ספרו השני.

פרק ראשון

כפי שנודע במושבה ובמחנה החלוצים הסמוך לה, לכאן הגיע הנוכרי השבדי עם משלחת מכת "אחי היהודים", שיצאה מאביניון שבצרפת למעין מסע צלב פרטי משלה, שכל תכליתו הייתה להתרפק על אבני מבצרים חרבים בארץ ההיכל. כפי שהודה לימים בפני בני הזוג הלקין, משתי סיבות עזב לינד הצעיר את ארצו ויצא עם נאמני הכת להתרפק על אבנים חמוצות מדם אבירים וספוגות מלח-ים.

האחת – עלמה גבוהת צוואר בשם מָרִיט, שעל גזרתה המושלמת אָווה לינד הצעיר להתרפק יותר מאשר על כל אבן מורשת, השיבה לו בשלישית שהיא אוהבת גבר אחר ובחרה תחתיו באחד מאֶחָיו – מה שיותר מצרב, והשנייה – כשהביט בגובלן הגדול התלוי בספריית אחוזת הוריו, מעשה אמן רחב יריעה שרקום בו עץ שבט לארסן לדורותיו, ראה שהענף הצרפתי במשפחה, זה שהוא עצמו אחד העלים הרעננים בקדקודו, מסתעף במקורו ממי שהיה אבי אבותיו, אביר מסע הצלב קורט לארסן – יילקט האל טיפות דמו המותז – שנערף באִבחת חרב אִסלאמית לרגלי חומות מבצר הצלבנים בעתלית, מדמם אל תוך שריונו מצווארו המשוסף, וראשו הערוף המושלך כמטחווי שני צעדים מרגליו, מביט בעיניים פקוחות בגופו חסר הראש המתמוטט אל החפיר.

כפי שלינד הצעיר ספג משקיעתו בקריאת גווילי מורשת שבט לארסן, שישים יום נקפו מאותה מערכה במזרח, ואל אשת האביר האבלה, הדוכסית הזנותית המתוקה מאביניון, הגיע אז כומר שחוח כדי להודיע לה חד וחלק שהתאלמנה בפעם החמישית, ובאותה הזדמנות לחלץ אותה מחגורת הצניעות, שהפכה באופן נוצרי לבלתי רלוונטית. דבר הנחמה שידע לומר היה שהאביר שלה, קורט לארסן הגיבור, הינו הלוחם הטֶמְפְּלֶיירִי הראשון שראשו צפה מהצד בהתמוטטות גופו, ואמנם חזר אז הסומק לפרצופה המתוק.

משתי סיבות אלה, כאמור, יצא הצאצא לינד הצעיר מסקנדינביה לצרפת ומשם אל המזרח. האחת, כזכור – סירובה של גבוהת הצוואר לקשור את חייה בחייו, השנייה – דחף והשתוקקות לא מוסברת להלך בעקבי אבי אבותיו, האביר קורט – יחון האל טיפות דמו השפוך.

והייתה גם הסיבה השלישית – זו שבמרכזה, איך שלא מתפתלים עם העובדות, המשיח הוא מגזע היהודים – מה שהגביר בצליין השבדי את סקרנותו האוונגליסטית לתור את ארץ ההיכל... אלא שבתום אותו מסע הִתרפקות, ולאחר שחוו חוויה דתית עמוקה, בשעה שחברי המשלחת היותר מפוכחים, אלה שגם היה להם אל מה לשוב, נטלו חופן אפר למזכרת, ארזו חפציהם וחזרו עמוסי רשמים לבתיהם באירופה, לינד הצעיר, שחוץ מלראות בעיני רוחו את ארוכת הצוואר חבוקה בחיק אחיו וחוץ מלהסתובב משמים בין חדרי בית האחוזה מוכה הטחב ובעל גג הצפחות האפור, לא היה לו שום דבר מלהיב לחזור אליו, החליט להישאר ולהקים כאן את "שלוחת לארסן בלבנט" – מפעל לייצור שימורי פירות וריבות, מוקף במטעי תפוח.

התוכנית שהלכה והתגבשה ומיום ליום הסעירה את דמיונו יותר ויותר, הייתה להקים חוות מטעים שתספק את חומרי הגלם למפעל עיבוד הפרי. מן הרווחים הנאים של מפעל המרקחות החלוצי, תכנן לרכוש את שטח המבצר, להעביר את רישומו בטאבו על שם כת "אחי היהודים", ולשקם את אולמותיו וחומותיו כבימי תפארתו. אם בהמשך גם חלם לאכלס את היכליו בבני בניהם של צאצאי האבירים שלחמו בו – זאת לא פירט מעולם, ובכל מקרה, לא בפני בני הזוג הלקין, שהאזינו לו משתאים.

אמונה עמוקה באל ותפישה משיחית שבחלוף המגפה השחורה על אירופה, יום הדין כבר אירע ומעתה נותר רק לצפות לטוב, נסכו בו ביטחון שמעשהו נכון, נכונים אף הזמן והמקום. ואמנם, מעשרות רישומי פחם שהשאיר אחריו – רישומים עזי קו של מבצר הטֶמְפְּלֶרִים החרב בעתלית, כך גם מן השעות הרבות בהן שוטט ונבר בחורבותיו, דבר אחד ניתן לומר בבטחה – שהייתה לו נפש צליינית.

ואולי זה מה שהיה כאן. צליין. ובאמת, כפי שזוכרים אותו איכרי המושבה, צלב גדול, רקוע מברזל, היה תלוי בפתיל על צווארו השזוף. בפתיל נוסף היה תלוי לו מפתח נושן של מנעול ובו תבליט האותיות K.L. סביב פרקי ידיו ענד שתי רצועת עור רחבות, בהן מסומררים סמלי אבירים ומסדרי כנסיות, ומי שפגש בו זוכר איש כתום זיפים, בעל עור פנים מתוח, עיניים בולטות, ראש גדול, חזה כשל מנפח זכוכית שהעצים את נוכחותו והִקנה לו חזות כמעט נפילית.

כל בוקר, טרם צאתו מבית האבן שבנה במרכז החווה, לאחר מסכת שיעולים, רקיקות כיח, רעשי החראה ושאון הטלת מים שלא מבייש סוס, היה לובש את מדי לגיון הזרים שלו, מלפף את רגליו בחותלות, שם לראשו כובע שעם קולוניאלי, נוטל את רובה הציד הדו-קני, תרמיל מפות צבאי שבו החזיק תרשימי שטח ויומנים סודיים, פותח בבעיטת ויקינג את הדלת ופורץ אל יומו.

תרנגולות החצר היו נסות מדרכו ברעש גדול, ולמראהו הפראי נסוגו הפרדות אל צללי האורווה. מדלת הבית, שנותרה פתוחה לרווחה (ומצידו – שייכנס בה עכשיו הצבוע), היה בוקע ומכה בעורפו קול ילל התמיד של נעימה, האישה המקומית שאיתו, בת מוכתר הכפר אל-מזר, המנבאת בצווחות חדות את נוראות היום – חורבן ומגיפות שיבואו על הבית בגלל הכופר האדמוני שמטמא אותה לעיני האל ובידיעת נביאו, אבל גם בגלל שבכל יום שעובר עונד-הצלב הצפוני מתעב אותה יותר ויותר – מה שיכלה לדעת מבליל הקללות שהוא רוטן כלפיה בכל השפות, נוחר לה, לסיום, שעוד תדביק את הבהמות בכלבת.

ברגיל, כל בוקר היה לינד יוצא אל מטעיו, לפעמים לשיטוטיו החקרניים במבצר – שיטוטים שגרמו לאותן שמועות שגדרות הצבר לא מנעו ולא התיימרו למנוע את מעברן מכפר לכפר. השמועה היותר רוֹוַחת אמרה שטמון במבצר אוצר וכי בתרמיל הנוכרי יש מפה שקנה מסוחר עתיקות בקפריסין – מה שלינד לא הכחיש – ומסומן בה המרתף שבו הוטמן מטמון באות הלטינית x. שמועה אחרת נגעה לגנזך שמצא – מיכל שציפוי העופרת שלו הציל משריפה תשריטי ביצורים עתיקים, צרור מכתבי עידוד שנשלחו מחצר האפיפיור אל מפקדי המבצר, ואינדקס שמות אבירי מסדר לדורותיהם, שהוצבו להיטבח על משמרתם במבצר עתלית – השגיא והגאיוני שבמבצרי הצלבנים בארץ ההיכל.

על שמועות אלה הגיב החוואי במשיכת כתפיים ורקיקה, כאומר – טפו, דמיונות הלבנט,

ושוב נשבע לשסות את כלבו הכנעני באישה האל-מזרית ובבן המוכתר שמכר לו אותה מחשד שהם מקור השמועות. אבל עם כל הכבוד להכחשותיו, מִמצא שלבטח לא היה בבחינת שמועת שווא, כי עובדה שטופל על ידו בשים לב, נעטף בבד מפרש והוצפן תחת מיטתו, היה תיבת עץ מפורזלת בחבקי נחושת, שמצא אותה, ככל הנראה בסמוך למועד שנטש, ואולי עצם גילויה קירב את מועד נטישתו.

לאחר שניקה וסך את ציריה בשמן רובים, הצליח לפתוח את התיבה מבלי לשבור את הצירים ואת זחיח הבריח. אז נגלה לו מה אצרה, שאמנם לא בשווה כסף וזהב, אבל, כפי שציין במרירות – התיבה בהחלט הכילה את אוצר אבירי מסדר הטמפלרים בעתלית, כי בתוכה, מסוכסכים זה בזה, אוּפסנו למִשמוֹרת מפתחות חגורות הצניעות של נשות האבירים וארוסותיהם הנעולות באירופה.

– איזה בזבוז... מלמל הצליין, והוא התכוון לבזבוז העלומים, איזה בזבוז! כמעט בכה, גן נעול כלה, ולא גן נעול אחד כי אם גנים רבים..

"משפט הצל הכללי", מאת משה יזרעאלי. הוצאת הקיבוץ המאוחד. 352 עמ'.