זכרונות מגנדי - לא דומה לאף אדם שהכרתי

לפני עשר שנים העיר אותי צלצול הטלפון בשעת בוקר. "ירו בגנדי!". קפצתי ממיטתי למציאות אחרת. המולת טלפונים, יציאה מהירה מהבית למשרד בתל-אביב, ומשם - למטה "מולדת" הלא רחוק משם, האזנה קפדנית לכל פריט מידע ברדיו, ועוד ועוד טלפונים, כולם רוצים לדעת מה קורה, ואם מה שקורה - קורה באמת. במטה בתל-אביב התאספו עשרות רבות של אנשים, כולם בהו בטלוויזיות, כמעט לא דיברו, קיוו אולי שזה יגמר בשלום, לא רצו להאמין שיתכן סוף אחר. שוב הטלפון הנייד מצלצל, הפעם זה מזכ"ל התנועה אריאל סנדר, מבית החולים. "גנדי מת!", הוא אמר.

שבע שנים קודם לכן,  זומנתי לפגישה עם ח"כ רחבעם זאבי, שחיפש מפיק לעיתון החודשי שמוציאה תנועת "מולדת". בפגישתנו פרסתי בפניו את מחשבותיי על עיתון "מולדת" שבדיוק הוציא את גליון מס' 82 שלו. כעבור יום או יומיים הודיעו לי שקיבלתי

 את העבודה, ובעודי עובד עם מרצ ועם מפלגת העבודה - התחלתי במקביל לעבוד גם עם גנדי ו"מולדת".

ההתחלה היתה קשה, הדרישות קפדניות, הדיוק היה הכרחי וכל פרט זעיר נבדק בזכוכית מגדלת. כשהצעתי לעשות שינוי בפורמט - גנדי סירב, כשהתעקשתי - גם הוא התעקש, וכשגייסתי לעזרתי את בכירי המפלגה, הוא נכנע, אבל בכעס אמר: "תזכרו שאמרתי שזה לא יצליח!". אבל זה הצליח, ולאחר צאת הגליון הוא הזעיק אותי לביתו. כשפתח את הדלת הוא חייך אליי בפעם הראשונה, הזמין אותי לסלון, ומזג לנו ליקר כדי להרים כוסית. התקבלתי ל"מועדון".

אז איך גנדי?

מקצועי, מדוייק, חרוץ, רגיש, חכם, חכם מאוד. מקשיב תמיד בסבלנות, גם כשהוא יודע וגם כשכבר הבין, לא מתפרץ, שואל שאלות, בסוף מחליט בעצמו, תמיד בטון שקול, ענייני, ורגוע. הוא קשוב, מעמיק, חושב, מקורי, יורד לפרטים ותמיד רואה גם את התמונה הרחבה, "מהכלל, אל הפרט, וחזרה אל הכלל" היה חוזר על סדר הדיון הרצוי לו. הוא היה ידען שצמא תמיד לדעת עוד, והעריך אנשים כאלה בסביבתו, אהב אנשים מוכשרים ומסורים - ונהג בהם תמיד ברגישות מתוך הבנה שכך הם יפרחו.

הוא היה איש מעשה, ששוקע לעיתים בקריאת שירה, ולא פעם הפסקנו את עבודתנו, ועברנו לקריאת שירים זה לזה מאחד הספרים הרבים שבספרייתו. הוא היה מתחשב באחרים בצורה מעוררת השתאות: אם קבענו פגישה בביתו הוא יכול היה להתקשר קצת קודם ולומר: "רק עכשיו אני יוצא מירושלים ויש סיכוי שאאחר ב-5 דקות, אולי כדאי שתצא גם אתה חמש דקות מאוחר יותר".

רחבעם זאבי עם משה דיין בסיור בחברון ב-1969(צילום: דוד רובינגר)

גנדי התעניין ללא הרף בחיי הפרטיים ולא פעם התנדב לעזור. כשתקלה קרתה בחברה שבה עבדתי הוא התנדב לדבר עם מנכ"ל אל-על כדי למצוא פתרון, כששמע שבת זוגי דאז התעניינה בגרפולוגיה - הוא הלך מיוזמתו ורכש ספר הדרכה בנושא רק כדי לתת לי אותו, שאתן לה. כשהוא ראה שאני מוטרד הוא תמיד רצה לדעת מדוע ולא הניח לנושא עד שנמצא פתרון, כשהצטננתי - הוא הציע את עצמו ואת יעל לבוא להכין לי מרק.

הוא לא התנהג כך רק אליי, אלא לרבים מאלה שסבבו אותו, ושהוא ראה בהם ידידיו. מה הפלא שהיו לו ידידים כה רבים, ושבכל מקום עטפו אותו הכל באהבה? וכך, לאחר מותו "הלכתי לאיבוד" באלפי מכתבי הוקרה אישיים ונרגשים אשר נשלחו למשפחתו, ושחשפו סיפור חיים אצילי המורכב מנדיבות, מאיכפתיות, מאלפי מעשי מסירות שקטים, ואהבת האדם.

ועוד לא דיברנו על האמת הפנימית שממנה לא סטה, על אהבת העם והארץ שפיעמה בו, על יחס הכבוד למסורת ישראל ולמורשת אבותיו, על חוסר הנכונות לקפל אף לא את שולי אמיתותיו למען תועלת פוליטית או יוקרה אישית. לא הרשימו אותו לשכות וכיבודים, והמורשת שהותיר אחריו היא בראש ובראשונה שמירה על אינטרס הכלל, לפני דאגה לנוחיות האישית. "הייתי יכול להיות איש עשיר, לו פניתי לעסקים", אמר לי פעם, "ולמה לא עשית כך?", שאלתי, והוא ענה: "ואז מה? הייתי

 אוכל סטייק גדול יותר?". אז איך היה גנדי? חבל לספר, בלאו הכי לא יאמינו. וכי יאמינו אם אומר שיעל, שתבדל לחיים ארוכים וטובים, לא שונה ממנו?

שנים עבדנו ביחד, הוצאנו גליונות שכל-כולם אהבת הארץ והעם, כל גליון חדש היה "הטוב ביותר שלנו". והנה עוד גליון עמד להיוולד וכבר היה כמעט מוכן להדפסה. ואז הטלפון ההוא, "ירו בגנדי", ומה שבא אחריו. את גליון מס' 160, האחרון של "מולדת" - הוצאתי לבד ותמונתו של גנדי הי"ד - הופיעה בשער, מעליה נר נשמה. אין ספק, זה היה הגליון הטוב ביותר שלנו.

אלוף (במיל') רחבעם זאבי, מקים תנועת מולדת ומראשי הימין הישראלי; נרצח בידי חברי החזית העממית לשחרור פלסטין באוקטובר 2001. היום התקיימה ישיבה מיוחדת לזכרו במליאת הכנסת.