קרב תרנגולים מול ריב חתולות: על קינאה מגדרית

הוא טוען שקנאה גברית שונה מקנאה נשית. בעוד נשים מגלות צביעות זו כלפי זו, גברים מעדיפים להשתמש בקנאה כתמריץ אישי להצלחה חדשה. היא טוענת שאין לה בעיה לפרגן לנשים שמוצלחות ממנה, אבל קשה לה שלא לתהות: למה דווקא הן?

דוד ועינבפורסם: 02.11.11 , 11:07

הוא: אם הוא כזה חתיך, גם אני יכול

ישנה האשמה נפוצה כלפי נשים, שהן לא יודעות לפרגן באמת האחת לשנייה. במקום זה הן מעדיפות לקנא, וכל מילה טובה שתשמעו מהן על נשים אחרות תלווה במעטפת בלתי אפשרית של צביעות. עלי להגיד שהאשמה הזאת תהיה הוגנת רק אם ננסה לדבר על הצד השני, כלומר עלינו, הגברים. למרות שנראה שהכול מתנהל על מי מנוחות בין חברים גברים, הרי שקנאה היא חלק בלתי נפרד גם מאיתנו, רק בצורה אחרת.

עוד על ההבדלים בין גברים לנשים בערוץ יחסים:

גברים או נשים - איזה מגדר הוא אלוף התחמנים?

גברים עם שלט רחוק, נשים עם פינצטה

למה גברים רוצים לנוח ונשים רוצות לחפור?
מדברים על ההבדלים בין גברים לנשים גם בפייסבוק שלנו

כשאני יודע שגבר בסביבתי (וגם לא מסביבתי) מוצלח יותר, עשיר יותר, נראה טוב יותר או מחוזר יותר (ועל ידי בנות שוות יותר) – אני מקנא, אבל אני יכול להיות חבר שלו, באמת. הסיבה לכך נעוצה במוטיבציה, מכיוון שהקנאה שלי מולידה משהו אקטיבי: חיפוש של מה אני צריך לעשות בכדי להשיג את מה שיש לו. בין אם זה לעבוד קשה יותר, להתאמן יותר פעמים בחדר כושר, ללמוד חזק יותר – הרי שמרגע שהקנאה מחלחלת, היא יוצרת אצלי אקטיביות. גם אני רוצה, אז אני אקום ואעשה משהו למען זה.

במידה ומדובר בקנאה שדורשת ממני עבודה קשה מדי – היא עלולה להעלם לי מהרדאר. טוב לי עם הכרס התפוחה? מכאן שלא באמת מפריע לי שלידי יש גבר עם קוביות מבריקות בחוף הים.

בכדי להרוויח יותר כסף עליי לעבוד בשתי עבודות? ככל הנראה שאוותר על בית החלומות שמשקיף על כל העיר. קנאה בעבורי היא מבחן: האם גם אני רוצה לעצמי את מה שיש לאחר. במידה וכן, הקנאה מסתיימת ומתחילה העבודה. במידה ולא, הקנאה מסתיימת ונותרת השגרה הרגילה.

זו הסיבה שגברים יכולים לפרגן האחד לשני, להעריך את העבודה המושקעת למען התוצאות החיוביות שהאחר השיג לעצמו (או את המזל שמאיר לו פנים). הפרגון הוא חלק מהמוטיבציה. אם מישהו יוצא עם מישהי מדהימה, הרי שבטוח שמחכה אחת אחרת גם לי. אם מישהו הצליח בעבודה, הרי שיש מספיק מקום גם לקידום משלי. גברים לא מתחרים על אותו מקום, אלא מסופקים מהמקום שלהם גם כשאחרים חולקים אותו.

מרגע שהקנאה לא מבוססת על דגירה בַֹמקום והתבכיינות, ומרגע שהיא לא מתפרשת כמשהו שמגיע לי במקום זה שהצליח יותר – הרי שיש מקום לפרגן, להיות נינוח, לצחוק, לתמוך ופשוט להיות חברים. כאלה ששמחים האחד בשביל השני, שמדרבנים האחד את השני ושיכולים להעביר ערב שלם שאין בו על מה לדבר מתוך מקום של נוחות.

גברים מקנאים, אבל עושים זאת אחרת. כתוצאה מכך, גברים מפרגנים אחרת, מתקשרים אחרת ומתחברים אחרת. וזו הסיבה שאנחנו מביטים הצדה ולא מבינים איך אתן מסוגלות להיות נשים. לא בגלל ההיריון והמחזור, אלא בגלל החברות שלכן. כלומר, אלה שאתן 'מגדירות' חברות.

מעניין אם ג'ון קרייר מפרגן לאשטון קוצ'ר. הוא בטוח מקנא בו(צילום: AP)

היא: במה שגיתי שהיא ניצחה?

נשים אוהבות למדוד ולהשוות. מחירים, מראה, גודל חזייה, היקף מותניים, משכורת, מס ילדים. כל פן בחיינו הוא גורם להשוואה, בעיקר אל עצמנו.

ברמה העקרונית אני רואה את עצמי בחורה מפרגנת, לרב האנשים ורוב הזמן. אני באמת שמחה בשמחתם של אנשים, על כך שיש להם כסף, שהם עובדים במשרת החלומות שלהם, שהם זכו בבן זוג החלומות שלהם. אני באמת מפרגנת ומכל הלב. זה פשוט לא סותר את העובדה שאני מקנאה. לעיתים אפילו ירוקה מקנאה. והקנאה שלי באה כמראה המשקפת את חיי ואת ההערכה העצמית שלי.

כל הצלחה של מישהי אחרת שסובבת את חיי. בין אם בממשק או בהקבלה, מצביעה על ההצלחות או הכישלונות שלי בעיניי עצמי. כשאישה שבעיניי, נתפסת כפחות טובה ממני, והיא עדיין מצליחה לנסוק למקומות גבוהים ממה שהצלחתי אני, התחושה שנוצרת בי היא ערעור פנימי בנוגע לדרך בה בחרתי.

אני מפרגנת לה על ההצלחה, אבל זה מיד משליך עליי ומעלה את השאלה למה היא ולא אני. הרי בעיניים שלי אני יותר יפה, יותר מוצלחת, יותר חכמה. אז בכל זאת דווקא היא? יש בי משהו שזוקף את הצלחתה של אישה אחרת בתחום בו אני טרם הצלחתי, להרבה גורמים שחלקם גם שליליים. לפני שאני מתאמצת לחשוב איפה אני שגיתי, ראשונות עולות התהיות לגבי הדשא של השכן: זה רק נראה ירוק יותר, אבל לא הכול מושלם כמובן, ובשביל לשמר את זה היא תצטרך לעבוד מאוד מאד קשה.

לאחר מכן מקוננת השאלה מה היא עשתה אחרת, או יותר נכון - מה היא עשתה אחרת ממני בכדי להשיג את מה שהיא השיגה. האם היו אלו מניפולציות? האם היא סחרה במשהו משלה בשביל לקבל את התמורה? על מה היא הסכימה לוותר שאני לא הייתי מוכנה?

כשאני מצליחה לעשות רציונאליזציה להצלחה שלה אני יכולה להצדיק את הכישלון שלי. רק באופן הזה אני יכולה להיות רגועה כשאני עומדת מול המראה ומסתכלת על האישה שנשקפת אליי. זאת שלרוב אני שלמה עם הבחירות שלה, עם ההחלטות שלה עם מכלול התכונות הפנימיות והפיזיות שהביאו אותה למקום בו היא ניצבת.

לפעמים, בחדרי חדרים, אני באמת מודה בעליונות שלה עליי. אני מזהה את ההשקעה שלה, את הנתינה שלה, את הזכאות שלה למה שהיא קיבלה. דווקא ברגעים האלו קצת יותר קשה לי לפרגן, כי אז ההשוואה היא בלתי נמנעת וממש לא נעימה.