"קרוב ליֵדֵנֶב": השואה מנקודת מבט אחרת
בכפר בדוי, מחוז ילדותה של דמות הנערה המְספרת - מתנפצת אידיליית החיים המשותפים ליהודים ולנוצרים, שזה שנים רבות חיים יחד בשלווה ובשכנות טובה. פרק מהרומן "קרוב ליֵדֵנֶב "
הרומן "קרוב ליֵדֵנֶב" -מתרחש בכפר בדוי, מחוז ילדותה של דמות הנערה המְספרת - מתנפצת באחת אידיליית החיים המשותפים ליהודים ולנוצרים, שזה שנים רבות חיים יחד בשלווה ובשכנות טובה. המקום נעשה לזירת מלחמה, לאתר של מעשי זוועה.
איכרים פולנים וחיילים גרמנים בוזזים ושורפים שתי חוות, ורודפים ורוצחים את המשפחות המתגוררות בהן. הנערה המְספרת ואחותה התאומה מסתתרות מפני רודפיהן בבית הילדוּת שבנו לעצמן על עץ. משם הן מתבוננות בחורבן המוּמט על משפחותיהן ועל עולם הילדוּת שלהן, ובתוך כך שוב ושוב נמלטות בתודעתן אל זיכרונות מפעם, כמו כדי לדחות את הקץ ההולך ומתקרב.
קווין פֵנֵמָן היה בן פחות משלושים בעת הופעת הרומן ב-2005 - ועוסק בהיסטוריה שאינה ההיסטוריה שלו ושל בני גילו. זהו ניסיון לספר על השואה ועל מלחמת העולם השנייה, כפי שכמעט לא כתבו עליהן בגרמניה לפני כן. פֵנֵמָן נולד בגרמניה ב-1977. למד ספרות גרמנית, ספרות אנגלית, יהדות והיסטוריה. ב-2002 הופיע ספרו הראשון, קובץ סיפורים. קרוב ליֵדֵנֶב, רומן הביכורים שלו, ראה אור ב-2005, ותורגם מאז לתשע שפות. ב-2007 פורסם רומן נוסף פרי עטו. כתב גם תסכיתים לרדיו ופירסם מסות. מ-2009 פנמן מתגורר בניו יורק.
מתוך הספר
אנחנו לא נושמות. המקום קרוב ליֵדֵנֶב, אנחנו שומעות את איכרי יֵדֵנֶב שרים, צועקים, מנגנים בקלרנית, באקורדיון, שומעות את השירים שלהם כבר שעות, שירי-פרטיזנים ישנים, הם מנגנים ושרים וצועקים בצורה מלודית נפלאה. כבר שעות איכרי יֵדֵנֶב יושבים ביער מאחורי הבית ושותים וצוחקים ושרים ומנגנים, ורק אחרי שעות, סוף כל סוף, אנחנו שומעות אותם יוצאים מהיער וצועדים, שרים בקולי קולות, על התֵל אל תוך הגינה. בלילה החלונות משקשקים במטבח, ואז כל חלון וחלון משקשק בבית.
בערב אנחנו יושבות מאחורי הבית בשמש השוקעת של אמצע הקיץ על מזח-העץ הצר שמוליך החוצה אל הבריכה מאחורי הבית, ויושבות ושוכבות ושוחות בשמש ויושבות וקוראות ביחד ושותות את פּוּנץ'-הקיץ הראשון והאחרון של השנה, שוחות ומשפריצות מים אחת על השנייה, בלילה אנחנו משתופפות בבגדי הים צפופות במזווה. בערב אנחנו יושבים תשעה במִספר, בלילה אנחנו שישה, אם סופרים גם את זיגמוּנט ויוליה, למרות שמָריאָן אומר שזיגמוּנט ויוליה עדיין יותר מדי קטנים בשביל לספור אותם. בשביל לגרש את הפחד של זיגמונט, מָריאָן אומר: אם הם תופסים אותנו, הם לוקחים רק את ארבעתנו.
בערב אנחנו מקשיבות לאבא שקורא מהספרים שלו מעשיות, אגדות ישנות, שירים, בלילה אנחנו שומעות את איכרי יֵדֵנֶב שרים, מנגנים, צועדים בחוסר סדר. בערב אנחנו סופרות את עקיצות היתושים ברגליים שלנו וקולעות צמות אחת לשנייה, בלילה אנחנו משתופפות צפופות במזווה. בערב אנחנו שוכבות בדשא מאחורי הבית, שׂרועות מלוא קומתנו בשמש, בלילה אנחנו גולשות בצורה מסורבלת על הברכיים אחת אחרי השנייה בשקט הכי גדול שרק אפשר, כי המקום במזווה מספיק תמיד רק לאדם אחד בשביל לרדת על הברכיים.
בערב אנחנו תופסות את זיגמונט בידיים וברגליים, צוחקות, זורקות אותו בתנופה לתוך הבריכה, בלילה תוך כדי כריעה אנחנו רואות דרך החריץ שבין הרצפה לדלת המזווה את אור-הירח הכחול-לבן מתפשט על רצפת המטבח, שומעות את איכרי ידנב שרים ומנגנים בקלרנית, באקורדיון, כאילו הם עומדים ממש לידינו, ורואות את הצללים שלהם, תשעה-עשר בסך הכול, מבותרים בזכוכיות המנופצות בכל מקום על הרצפה, חולפים באיטיות על פני החלון, אנחנו לא נושמות, אנחנו חושבות: אנחנו שישה, אם סופרים את זיגמונט וגם את יוליה הקטנה, למרות שבאמת עדיין אי-אפשר לספור אף אחד מהם, כמו שמריאן אומר, את זיגמונט ויוליה הם בטוח לא לוקחים, מריאן אומר, בשביל לגרש את הפחד של זיגמונט, אנחנו חושבות:
הם תשעה-עשר, סַפֵּטוֹב נמצא שם איתם, קַצְ'מָרֶק, וַרְטָה, שֵמינְסְקי, גֵנֶק, דְזִ'יֶלְסְקי וסוֹבּוּטָה נמצאים שם איתם, אפילו הווטרינר של קְרָדֵיֶב, אנחנו חושבות: ברור שקְריסְטוֹבְצ'יק נמצא איתם, וחושבות: דבר ראשון, לקְריסְטוֹבְצ'יק יש רק עין אחת. דבר שני, הוא בן הרבה יותר משישים והתנועות שלו מאוד איטיות, אנחנו חושבות: הוא לא יכול לתפוס אותנו בשום מקום חוץ מאשר פה במזווה, בשום מקום אחר, לא בתוך המזווה, בחוץ, הוא לא תופס אותנו. אנחנו שומעות, הם חולפים על פני הבית שלנו, משאירים אותו מאחוריהם, אנחנו שומעות, בהמשך הרחוב למטה הם שרים, מנגנים שיר-מְטיילים גרמני קדוּם, השירה שלהם היא בשבילנו מצפן, ותוך כדי זה הגרמנית שלהם נשמעת מוזרה, כאילו הם לומדים אותה ממש לא מזמן,
היום, אתמול, קולטים אותה לגמרי במקרה באיזשהו מקום בדרך אגב, אבל בעצם הם מדברים גרמנית כבר מאות שנים. אנחנו שומעות את קְריסְטוֹבְצ'יק שר, מדבר, צועק, מחלק פקודות בגרמנית, בקול הכי חזק, הרבה יותר חזק מכל האחרים, עוד בשבוע האחרון, באמצע יוני, אבא ומריאן יוצאים ונוסעים אל החווה של קריסטובצ'יק כדי לשחוט בדחיפות עשרים וחמישה מהחזירים של קריסטובצ'יק שגוֹועים למוות במגיפת החזירים, בזמן השחיטה קריסטובצ'יק שר בלחש שירים ברוסית, בלי שום ספק כדי ללעוג לנו, למריאן ולי, אבא אומר בערב. ואז בלילה, כבר היום, קריסטובצ'יק שר, מדבר, צועק, מחלק פקודות הכי טוב שהוא יכול בגרמנית, אנחנו שומעות אותו ואת האחרים מגיעים בצהלות שמחה אל הכניסה לחווה של וַשְנָר ואַנטוֹנינה ושומעות את קריסטובצ'יק פוקד בגרמנית על האחרים להדליק את האש, אנחנו לא נושמות.
אנחנו משתופפות צפופות במזווה, נשענות על הברכיים ורואות כל אחת בתורה דרך החריץ מתחת לדלת את הירח, כחול-לבן, קרוע לגזרים ברסיסי החלון. אנחנו שומעות אותם משתתקים ואז שומעות אותם, תשעה-עשר במספר, צוֹוחים וצועקים ושוב ושוב יורים באוויר מרוב שמחה, וברסיסים ובשברים על הרצפה, ובמעט הזכוכית שעדיין נמצאת במסגרת החלון, החווה של וַשְנָר ואַנטוֹנינה עולה בלהבות כחולה-לבנה, אנחנו לא נושמות. מריאן לוקח על היד את זיגמונט. אנטונינה לוקחת על היד את יוליה הקטנה שעדיין ישֵנה, אנחנו יוצאים מהמזווה אל המטבח.
מריאן כמעט מוכרח להשתמש בכוח בשביל למנוע מאנטונינה להתחיל לטאטא את השברים ואת הרסיסים עם יוליה על הידיים, הוא זורק על הרצפה את המטאטא, את היעה ממתכת, ומושך אחריו את אנטונינה. חם מאוד, השמים מאחורי עצי הצפצפה בגינה ומאחורי האורנים ביער ומאחורי האלונים ומאחורי האשוחיות ומאחורי האָשורים ביער בהירים כמו לאור יום בגלל האש, מול הפנים שלנו ומעל הדשא בגינה עומד ערפל. אנחנו לא נושמות, אנחנו לא מחכות הרבה יותר משנייה אחת או שתיים במטבח המהביל בכחול-לבן, אבל אנחנו סופרות עד מאה, אנחנו סופרות עד אלף, אנחנו עומדות ליד שולחן המטבח, אנחנו נשענות על משטח העבודה של קָטָז'ינָה, אנחנו משעינות את אמות הידיים שלנו על משענות הגב של הכיסאות, אנחנו מקישות בזהירות עם הציפורניים על קערת הזכוכית שעומדת על שולחן המטבח, עדיין חצי מלאה בפונץ'-הקיץ, בלילה הפונץ' שוצף בקערה מצד לצד, בערב, בערב האחרון, אנחנו שותות מהפונץ', כל אחת כוס, בערב, בערב האחרון,
אנטונינה פתאום אומרת בשקט על מזח העץ מאחורי הבית: הם באים, וכשאנחנו מזנקות, בורחות, כוסות הפונץ' שלנו נופלות לתוך המים או מתנפצות על מזח העץ או נשפכות על הספרים של אבא, כמה מהספרים נופלים למים תוך כדי בריחה, אנחנו לא נושמות. בלילה אנחנו נוגעות בזהירות עם הציפורניים בקערה במטבח המהביל בכחול-לבן, רעש שטובע בחווה של וַשְנָר שמתפצפצת בקולי קולות. אנחנו עומדות שעוּנות אל התנור, מריאן ואנה שעוּנים ביחד אל דלת המטבח, ואנחנו סופרות עד מאה, ואנחנו סופרות עד אלף, ואנחנו סופרות עד שמריאן צועק: עכשיו, ומתחיל לרוץ, ואז ככה אנחנו רצות אחריו, מוֹעדות דרך הגינה מאחורי הבית ועל התֵל מאחורי הבית בכיוון היער, בכיוון השדה, ואנטונינה עם יוליה הקטנה על הידיים מעקמת את הקרסול ונופלת ונשארת מוטלת וממררת בבכי בַּשביל שאנחנו פורצות בשדה במאי, ותופסת את הראש בידיים, כמו שאנחנו יכולות לראות אם אנחנו מסתובבות לאחור, אבל אנחנו לא מסתובבות לאחור, אנחנו ממשיכות לרוץ,
אנחנו רצות אל תוך השדה וחושבות: היא נופלת, היא תופסת את הראש בידיים, כמו שאנחנו יכולות לראות אם אנחנו מסתובבות לאחור, אבל אנחנו לא מסתובבות לאחור, אנחנו ממשיכות לרוץ, אנחנו רצות אל תוך השדה, אנחנו חושבות: היא נופלת, היא תופסת את הראש בידיים, כמו שאנחנו יכולות לראות אם אנחנו מסתובבות לאחור, אבל אנחנו לא מסתובבות לאחור, אנחנו ממשיכות לרוץ, אנחנו רצות אל תוך השדה, אנחנו חושבות:
אנחנו רצות בלי להסתובב לאחור אל אנטונינה אפילו רק עוד פעם אחת. למריאן יש סכין מטבח גדולה, סכין לחם. פה ושם הוא קוצץ תוך כדי ריצה את מה שנמצא בדרך, ואנחנו מגיעות על ארבע אל קרחת היער שלנו,
אנחנו שרות, זה חודש מאי. אנחנו שרות ובזמן שאנחנו שרות אנחנו פורשׂות את מפת השולחן על האדמה בשדה, מריאן תוחב לתוך הכיס את סכין המטבח שלו, סכין הלחם, ומניח את החֶרמֵש ככה שזיגמונט לא יכול לדרוך עליו. מריאן נשכב ומשתרע, הוא גדול, המעגל הגזוּם הוא בדיוק רחב מספיק בשביל מריאן הארוך, אנטונינה מניחה את הראש על החזה שלו, אנה מניחה את הראש על הבטן של אנטונינה ושומעת את יוליה בועטת. אנטונינה מחלקת את האוכל, ותוך כדי זה אנחנו שרות בלחש.
מריאן אומר: תשכבו, אני רוצה לספר לכן על הירי בעַקָבים, ושם ממול, בַּשביל שאנחנו פורצות בשדה במאי, יוליה הקטנה מתחילה לצרוח, כשאיכרי יֵדֵנֶב והווטרינר של קְרָדֵיֶב, בזמן שהם שרים, צועקים, מנגנים, תשעה-עשר במִספר, גוררים אותה.
"קרוב ליֵדֵנֶב", מאת קווין פכמן. מגרמנית: חנן אלשטיין. הוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים. 142 עמ'.