היום כבר לא מתים מאהבה

"היום כבר לא מתים מאהבה", שר בעז שרעבי את מילותיה של שמרית אור. כשאור כותבת "היום כבר לא מתים מאהבה" היא מזכירה לנו שפעם דווקא כן מתו עבורה, בנימה שיש בה אולי קמצוץ ציניות או התרפקות על הרומנטיקה של פעם. זה לא עניין של מה בכך, זו שאלה על החיים ועל המוות.

עוד על אהבה בערוץ יחסים:

הכול מתימטיקה: הנוסחה למציאת אהבה  

פוליאמוריה: אוהב אותה וגם אותה

מקסיקני בדולר במקום גבר חלומות

גברת לב שבור

לקראת אמצע החצי השני של המאה ה-20, החברה האנושית למדה לקדש את החיים ולוותר על המוות כאמצעי להוכחה סופית (וסופנית), בלתי-מתפשרת ובלתי-ניתנת לתיקון, ליכולת שלנו לאהוב. האנושות הפנימה את ערך העצמי, ולפחות על פניו נדמה שרק אנשים חבולים ופצועים-מראש יאבדו את עצמם לדעת בשל אהבה נכזבת או כושלת, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר במתאבדים שיבקשו "להוכיח" שהם מוכנים ללכת "עד הסוף" כדי להראות כמה שהם אוהבים ומקריבים.

אנחנו חיים, אבל האם אנחנו קיימים?

מה שהיה בעבר הלא רחוק מקובל למדי, בפרט בספרות ובשירה, נראה לנו היום כאובדן שפיות, כסטייה מהמהלך התקין והנורמטיבי. עד כדי כך שאלו שאומרים שהם מוכנים למות עבור אהבתם נחשבים בעינינו למגזימים או אף שקרנים, ואלו שמנסים (ואפילו מצליחים) למות כדי להראות את אהבתם נחשבים, ובצדק, לבלתי-שפויים.

אבל מיתוסים קשה לשבור, בפרט אלו שמעוגנים כל כך עמוק ב-DNA התרבותי שלנו. לכן, בהתחשב בכך ש"היום כבר לא מתים מאהבה", לא מפתיע שנמצאה חלופה למוות הפיזי - בדמות המוות הסימבולי. אם נסכים שכיום רק אלו שנטרפה עליהם דעתם מתאבדים כדי להפגין את אהבתם, ניווכח שבו בזמן אנו מוקפים באנשים רבים שהם מתים-חיים, דבר שבא לכדי ביטוי בחיי רדידות וריקנות.

אלו אנשים שכלואים במערכות יחסים זוגיות, הוריות, משפחתיות או חברתיות שמדכאות אותם לכדי צל-חיוור של האנשים שהם יכלו או רצו להיות בעבר. המצב הזה של "חיי זוגיות על טייס אוטומטי" הוא כל כך נפוץ, עד כדי שכל אחד מאיתנו יכול לשלוף מהזיכרון לפחות זוג אחד שמנהל את חייו באופן הזה. מדובר בעניין כל כך מקובל, שאם נהיה לרגע כנים עד כאב עם עצמנו, נבין שאולי אנחנו היינו בו, ואולי עודנו בו, בתקופות מסוימות בחיינו. אולי אנחנו נמצאים במצב הזה, ממש עכשיו? איך נוכל לדעת מתי אנחנו חיים, ומתי אנחנו פשוט קיימים?

בתוך מערכת יחסים נוצר מרחב חדש, של שניים שהם יחידה זוגית מתפקדת כאחד, ובו בזמן משמרת את היחידים שבה. במרחב הזוגי אנחנו מגדירים את עצמנו פעם אחר פעם, לומדים דברים חדשים על עצמנו ועל בן/בת הזוג שלנו, ומחיים מחדש את חוויות הילדות שלנו בשאיפה לתיקון המיוחל. מהמקום הזה צומחות סוגיות אתיות, פרקטיות ואפילו פילוסופיות, שמשפיעות על כל האנשים המעורבים במרחב הזוגי, אבל בראש ובראשונה, הוא מעצב מחדש את תפיסתנו את עצמנו.

זוגיות שקיימת משיקולי נוחות או פחד, מאימת ה"מה יגידו" או "איך אסתדר בלעדיה", תוביל על פי רוב את האדם המצוי בה במסלול התרסקות ושבר. פתאום, השאלה "האם אתה מוכן למות בשביל האהבה" מקבלת מימד חדש ומודרני: האם אתה מוכן להפסיק לחיות בשביל האהבה?

דברים שלמדתי מייסוריו של ורתר הצעיר

ב-1774 פרסם יוהן גתה את יצירת המופת "יסורי ורתר הצעיר" ועורר מהפיכה שהדהודה ממשיך גם בימינו. לאחר שהכנסייה האשימה את הספר בהשפעה שלילית על קוראיו שהתבטאה בגל התאבדויות של צעירים שאיבדו את רצונם לחיות וכאבו עד מוות פרידה או אכזבה רומנטית, נדרש גתה להבהיר שהבחירה האישית שלו, כמחבר, הייתה לחיות – ולהביע את הכאב דרך עבודת הכתיבה.

גתה אף הגדיל לעשות והוסיף במהדורות המתקדמות של הספר הסברים על ה"חטא" שגלום בהתאבדות, בניסיון עקר להקל על הלחץ שהפעילו עליו מוסדות הכנסייה. אך היה זה מאוחר מדי: המושג נטבע בתרבות שלנו, וכיום אפילו בפסיכולוגיה ובסוציולוגיה מיוצג הספר הנפלא הזה בתופעה שנקראת "אפקט ורתר" – עלייה במקרי ההתאבדות לאחר פרסום מקרה התאבדות בתקשורת.

הספרות הרומנטית של המאות הקודמות הציגה לפתחנו גיבורים וגיבורות רבים שהתאבדו על מזבח אהבה נכזבת או בלתי-ניתנת להשגה, אך מבין הספרים הקלאסיים הרבים שמציינים את העידן הרומנטי (וההתאבדותי) בכתיבה, דווקא סיפורו של ורתר חודר אל הלב בפשטות וביכולתו לפלח את הרגש.

אם נחזור למשפט של שמרית אור, "היום כבר לא מתים מאהבה", הרי שהפחד מפני הבדידות, כוחה של האינרציה או הנוחות שבביחד, דוחקים לא מעט אנשים למערכות יחסים מתות וממיתות. זוגיות שבה נגמרו המילים, נגמרו המריבות והכעסים, ונותר רק חלל דומם של שתיקה רועמת. הם מתחתנים, מביאים ילדים, מזמינים את החברים בכל ערב שישי. חלקם מנהלים מערכות יחסים אחרות, רומנים חטופים מהצד, סטוצים מזדמנים או מערכות יחסים רגשיות ועמוקות שבאות "לתקן", "להשלים" או "לפצות".

אך כמו פלסטר המונח פעם אחר פעם על פצע עמוק ומדמם, זה לא פותר שום דבר, ורק מרחיק את האנשים האלו מחייהם האמיתיים, הנקיים מפחדים ומבריחה אינסופית.

למרבה המזל (יש שיאמרו למרבה הצער), רק מקצתם מכירים בריקנות הזו, בעוד שרובם יעבירו חיים שלמים של 'Comme-Il-Faut'. כמו שצריך. כמו שהחברה רוצה, פוקדת, מצווה, מבקשת. חיים אלו מהווים למעשה את המוות הסימבולי החדש, שמחליף את ההתאבדות הפיזית של פעם.

לא צריך כדורים בשביל להתאבד. היום יש מוות סימבולי(צילום: shutterstock)

כשמתבוננים במוות, מוצאים את הסיבה האמיתית לחיים

שום דיון בהתאבדות ספרותית לא יהיה שלם בלי אזכור של דליה רביקוביץ', וירג'יניה וולף וסילביה פלאת'. שלוש כותבות קאנוניות מופלאות שהתאבדו והשאירו אחריהן שובל מדמם של מילים כואבות שיעזרו להתחקות אחרי שאלות של חיים ומוות, פיזי וסימבולי. שלושתן כלאו דמויות רבות בכלובי-זהב, בזוגיות מופלאה מן החוץ וכואבת מן הפנים.

כשאוחזים בין הידיים את המאכלת נוטפת העצב - "אלקטרה בשביל האזליאות" של פלאת', אפשר למצוא את ניסיונה של המשוררת להגדיר את הקווים העדינים יותר שמפרידים בין "קיום" ל"חיים". מדהים לגלות כמה הקו הדק שנמתח בין השניים יכול להיטען במשמעות, בעיקר בתקופות של משבר וחיפוש עצמי. פלאת' הייתה משוררת נפלאה שתיעדה בשיריה מצבים של כאב, חולי, דיכאון, מוות, אך הטקסטים שלה רחוקים מאובדן, אלא בדיוק ההיפך. הם מציגים בפנינו חתיכות קטנות של אופטימיות, בשולי המילים והדברים, כמו מראה מרוסקת שמספיק מבט חטוף באחד משבריה כדי להבין שמשהו בחיינו צריך להשתנות.

באופן פרדוקסלי משהו, דווקא השירים המדוכאים ביותר של וולף, רביקוביץ ופלאת', מציעים הזמנה לתיקון. בכתיבתן הן משתחררות מאותם ייסורי נפש וגוף, ומציעות לנו לצאת ולבדוק בעצמנו את עצמנו, האם אנחנו חיים או מתים. למעשה, אם "יסורי ורתר הצעיר" הוא מניפסט אודות "איך למות עבור האהבה", הרי שהשירים של פלאת', כדוגמה, מעלים את השאלה ההפוכה: "איך לחיות עבורה".

שחרור מייסורי נפש מעיקים. דליה רביקוביץ'(צילום: שאול גולן)

מוות וחיים קשורים קשר הדוק לזוגיות שכולנו מנהלים, ניהלו או ננהל בעתיד. פרויד וממשיכי דרכו הציעו שנתבונן בכל פעולה שלנו ככזו ששואבת את עוצמתה מכוחות החיים והמוות הסימבוליים שכלואים בנפשנו ומבקשים לפרוץ החוצה. גם התרבות המודרנית עמוסה במסמלים של חיים ומוות הנשזרים בפעולות היומיום שלנו. המוות, כך נדמה, הפך לסמל, ורוב האנשים מזהים היום את האופציה של "למות מבפנים" או "להיות חי-מת מהלך".

באותה נשימה לא מן הנמנע שגם הערך הסימבולי של "לחיות" נשחק והשתנה, והוא איננו פיזי בלבד. אתה יכול לנשום, לאכול, ללכת לעבודה, ללמוד, לחיות – אך להיות צל אדם חיוור. קחו את אלו שמחפשים "את החצי השני", לדוגמה. אנשים אלו, כך נדמה, לא הפנימו עדיין שהם בעצמם מהווים 100%, יצור שלם ואוטונומי, שלא צריך השלמות.

העבודה האישית שלנו בעולם הזה צריכה להיות, בעיניי, מרוכזת כל-כולה ביצירת העצמי שלנו, בשיפורו והרחבתו. אומרים שיש רק דרך אחת לבדוק האם השלמנו את תפקידנו בעולם הזה: כל עוד אנחנו נושמים, כל עוד ליבנו פועם, יש לנו הרבה מה ללמוד, לחקור, לגלות ולעשות כאן. ובכל זאת אנחנו מוקפים באנשים שמרגישים חצי, אולי קצת יותר, אולי קצת פחות. עצוב, לא?

אובדן העצמי כהתאבדות סימבולית

אם בספרות הרומנטית מצאנו גיבורים מסוגו של ורתר שלא מצאו טעם לחייהם בלי אהבתם, הרי שבספרות המודרנית התאבדות היא אובדן העצמי, הממשי או הסימבולי, והיא מתרחשת גם במקרים של אנשים שמנהלים חיי זוגיות שנראים מרגשים מן החוץ. היום כבר לא מתים מאהבה, רוצים הסופרים בני דורנו לומר, אבל גם אי-אפשר לחיות רק ממנה. החיפוש אחר "המשהו האחר הזה", איש-איש בנפשו, הוא לב ליבה של מערכת יחסים חיה, מעצימה ואוהבת. הוא המרחב המתקן, המיטיב, המבריא, שנפתח בין שני אוהבים.

ורתר הצעיר של רילקה התאבד בירייה בשל אהבתו. ב"השעות" המופתי של מייקל קניגהם המתכתב במוצהר עם הטקסטים של וירג'ינה וולף מתאבדות מספר דמויות, מסיבות הפוכות לגמרי: חוסר היכולת לחיות, על אמת, את הכישרון, את החיים האמיתיים, את העליות והמורדות, את החיים אחרי הצלחה כבירה, את העבר שהמשיך להתחפר ולפצוע.

הם התאבדו מסיבות הפוכות מאלו של ורתר הצעיר – משום שמצאו עצמם בתוך עולם מת ועקר מכל פעימות לב, תשוקה או הגשמה. משסיימנו לקרוא את הספרים האלו, עלינו לגשת אל המראה ולשאול את עצמנו: האם אנחנו חיים, באמת? אם התשובה אינה "כן" ברור וצלול, הגיע הזמן לשינוי – אבל זה כבר נושא לטור אחר לגמרי.

לערוץ יחסים יש פייסבוק חדש. כבר עשיתם לייק?