לאן נעלמות מכולות הפסולת אחרי שעמדו ברחוב?
המזבלה הקרובה? אתר פיני פסולת? מתברר שלשיפוצניק הממוצע יש לא מעט פתרונות יצירתיים לפינוי הצפרדע ועל פי רוב הוא יעשה זאת תוך פגיעה בטבע. חברות המיחזור משוועות מצידן לתמיכה ממשלתית וחקיקה שתסייע למחזר פסולת בניין. לפחות במדרון יפו מצאו פתרון יצירתי שהעלים את הלכלוך. צפו בתמונות
רוב האזרחים סבורים שמכולות הפסולת הגדולות שעומדות לצד מדרכות משך ימים ארוכים מפונות למזבלה או לאתר פינוי, אך מסתבר שהשיפוצניק הממוצע סבור אחרת. כשהוא מסיים את העבודה הוא לוקח ברוב המקרים את הפסולת לטיול באחו ומשליך אותה שם.
- רוצים לשפץ? מעכשיו תשלמו על פינוי הפסולת
- קנס של 80 אלף שקל למשליך פסולת בניין בטבע
- בקרוב לא ישתלם לקבור את הפסולת בקרקע
בין סיגריה לקפה שחור, מייצרים המשפצים הישראלים וחברות הבנייה הגדולות כ-3-4 מיליון טונות פסולת בשנה. זה כולל שאריות בלוקים, בטון, אספלט, זפת, מרצפות, קרמיקה, גבס, זכוכית, לוחות בידוד, שברי שיש, לוחות גבס, עץ מעובד, מתכות, פלדה וחומרי פלסטיק. בקיצור המון חומרים נפלאים שיוצרים סלונים מפוארים והופכים לגועל נפש כשהם מושלכים בשדות וביערות.
השלכת פסולת כלשהי ברשות הרבים היא עבירה חמורה, אבל פקחי המשרד להגנת הסביבה תופסים וקונסים רק אחד מתוך 1,000 עבריינים כאלה. זאת גם אחת מהבעיות הקשות והוותיקות שמתמודדות איתן הרשויות המקומיות. לפי נתוני פורום חברות המיחזור, רק כ-2 מיליון טונות מפונים לאתרי סילוק פסולת מוסדרים ונטמנים שם. זה לא רק מכוער, זה גם מסוכן.
למעלה מ-500 מזבלות פיראטיות
בין שברי הבלוקים יש חומרים מסרטנים כמו אזבסט ונוזלים שמחלחלים לקרקע ומזהמים את מי התהום. בין הרעלים הללו יש דבקים, חומרי המסה, תוספים לבטון ולבלוקים, עץ שעבר טיפול נגד מזיקים, חומרי איטום, צבעים, מדללים וחומרי אטימה.
לא בכדי הגדיר מבקר המדינה את השלכת הפסולת בשטחים הפתוחים כמכת מדינה: בישראל פזורות למעלה מ-500 מזבלות פיראטיות להשלכת פסולת.
את מטמנות הפסולת המוסדרות העומדות בתנאי רישיון עסק מחמירים, אפשר לספור על אצבעות שתי ידיים. הן ממוקמות באזורים לא מאוכלסים בדרום וצפון המדינה. ההובלה למרחקים ממרכז הארץ גורמת אף היא לזיהום אוויר מצינורות המפלט של המשאיות.
גם ההטמנה החוקית לא חסרה מגרעות. היא גוזלת משאבי קרקע, וככל שבונים יותר יש צורך ביותר מטמנות. יעל דורי מעמותת אדם טבע ודין אומרת שהמחסור החמור בקרקע בישראל, מעורר קונפליקט בין הצורך לפתח ולבנות לרווחת הציבור לצורך לספק לו שטחי נופש ופנאי טבעיים".
החמרת ההרתעה
בתחילת 2010 נערך אצל השר להגנת הסביבה, גלעד ארדן, דיון בהשתתפת נציגי מרכז השלטון המקומי ופורום 15 הערים, שכולל ערים שמתנהלות ממשאביהן הכספיים בלבד ללא תמיכה ממשלתית. הפורום הציג הצעה לתקנות חדשות לטיפול בפסולת בניין שנכתבו בשיתוף עם עמותת "אדם טבע ודין". בסיום הפגישה אמר השר שמשרדו יפעל לקידומן ויעבירן לאישור בכנסת.
באוגסט אושר בכנסת תיקון לחוק ברוח ההצעה, שהמחמיר עם העבריינים והכפיל את הקנסות שהם נתבעים לשלם. עד לתיקון, העונש שנגזר על אדם פרטי שהשליך פסולת בניין וגרוטאות עמד על שנת מאסר או קנס בסך 202 אלף שקל. חברה שילמה 404 אלף שקל. התיקון מאריך את עונש המאסר לשלוש שנים ומכפיל את גובה הקנס ל-404 אלף ו-808 אלף שקל בהתאמה.
אמצעי הרתעה נוסף שנעשה בו שימוש חילוט הרכב ששימש לביצוע העבירה, כלומר הוא יעבור לבעלות המשרד להגנת הסביבה. השר אמר עם אישור התיקון, כי "הקלות הבלתי נסבלת בה עבריינים שופכים פסולת בניין היכן שנוח להם מחייבת נקיטת אמצעים מרתיעים".
מיחזור הפסולת - הממשלה משתרכת
אבל פיקוח וענישה הם רק חלק מהפיתרון, כי חברות המיחזור בארץ משוועות לתמיכה ממשלתית וחקיקה נוספת שתסייע גם למחזר פסולת בניין. עידוד המיחזור ייגרום מן הסתם למשליכים להעביר את הפסולת לאתרי המיחזור מוסדרים שם יימכרו את תוצרתם.
לפי נתוני פורום חברות המיחזור, ישראל משתרכת הרבה מאחור בנושא זה אחרי מדינות אירופה שאחוז מיחזור הפסולת בהן עומד על 86.3% (גרמניה), 62.3% (צרפת ) והולנד (95.1%.)
כשמשאית פסולת מגיעה לאתר מיחזור רשמי, היא נפרקת ותכולתה מופרדת, בין החומר לשימוש חוזר לבין הפסולת ששום דבר טוב כבר לא יצא ממנה. ראשון וחביב להיפרד מהערימה הוא החול שזורם באופן עצמאי למטה. חול הוא משאב טבעי ויקר ופסולת רווית חול היא משתלמת במיוחד.
לפני כשנה פנה מיכאל סטול, נשיא איגוד המיחזור האירופי, לשר להגנת הסביבה, גלעד ארדן ומחה בפניו על מה שכינה הכשלים במדיניות מיחזור פסולת הבניין בישראל. בדבריו טען כי באירופה המיחזור הזה נפוץ מאוד וכי היעד שם לשנת 2020 הוא להגיע ל-70 אחוזים מיחזור מסך כל פסולת הבניין .
באוקטובר דן בג"ץ בעתירה שהגיש פורום החברות נגד המדינה בגין מה שהגדירו, "אי קידום נושא מיחזור פסולת הבניה בישראל". לטענת העותרים, משנת 2003 בה התחייבה הממשלה לקדם את חוקי המיחזור, היא כמעט לא עשתה דבר ואף הטילה את אחריות הפינוי על הרשויות המקומיות. בינתיים לא נעשתה פעולה רצינית לקידום הנושא.
אפשר גם אחרת: פותחים את הים
עם זאת, לעיתים פרוייקט מיחזור פסולת בניין הופך ליצירה של ממש. כך למשל משרד האדריכליות הנוף ברוידא-מעוז שזכה השנה בפרס קרוון לאדריכלות נוף, הפך הר של פסולת לסוג של פסל סביבתי ענק שהוא גם חוף ים, טיילת, מדשאות ופארקים.
יפו, תחילת שנות ה-70, שכונת עג'מי. שייקה אופיר מחופש לשוטר משוטט בסימטאות, החבר'ה של קזבלן מזנקים מגג אל גג, ועוד משאית של עיריית ת"א-יפו שופכת עשרה טונות של בלוקים לתוך הים. הנימוק הרשמי של העירייה: צריך לייבש חלק מהים וחוץ מזה יש לנו אישורים.
התושבים מוחים נמרצות, אבל רק בשנת 1989 מוגש בג"ץ נגד העיריה והציבור מנצח. כמובן שמתארגנת שמחה גדולה הלילה, אבל הר הפסלת הוא כבר עובדה קיימת. ההר, שזכה בהמשך לכינוי המכובס "מדרון יפו", עמד במשך כ-30 שנה כמטרד סביבתי. החוף נהרס, הים נהרס, הפסולת הידרדרה לים, שריפות קוצים וחומרים דליקים פרצו והמעבר לים נחסם. 200 דונם מנמל יפו ועד חוף גבעת עליה, הפכו משכן לנרקומנים וטיפוסים מפוקפקים שהשליכו שם חומרי חבלה, מזרקים וחלקים מיריביהם לעסקים.
תוכניות סטטוטוריות שייעדו את החוף (תמ"א 13) לשטח פתוח, היו יריית הפתיחה לפרוייקט הפיכת המקום לפארק יפיפה עם מיקום מנצח. בניגוד להתעלמות מרצון התושבים בשנות ה-70, הפעם השתתפה אוכלוסיית יפו ועג'מי ברעיונות לפיתוח.
סביב מה שנראה פעם כמו רמה מלאה בקוצים, נסללו שבילים, הוצבה תאורה והוקמה טיילת. בנוסף הותרנו פרגולות ומתקני משחק. ההחלטה העיצובית החשובה של המשרד היתה חפירת עמקים במקום בו זורמים המים לים. עוד תוכנן להשאיר את הגבעות הצפוניות וליצור חוף ים בחלק הדרומי. אתגר מרתק במיוחד היה שימוש בפסולת ליצירת טופוגרפיה חדשה המשתלבת עם תנאי השטח.
כאלף שתילים של צמחיה מקומית נוסו ונבדקו אם יצליחו לפרוח על הר הפסולת. היום פורחים על המוצר המוגמר חבצלות חוף, קריתמון ימי, עדעד כחול, מלוחית הרגלה ועוד צמחים המתאימים במיוחד לסביבה הימית. בנוסף לכך נשתלו בפארק שטחי דשא גדולים מסוג פספלום , סוג שעמיד ביותר לסביבה ימית ולא דורש הרבה מים. עוד נשתלו שם נשתלו עצי פרי כגון: תאנים, זיתים, חרובים, תותים ורימונים
מדוע למעשה לא פונתה כל הפסולת? עליזה ברוידא מסבירה כי "כי עלות הפינוי היתה מגדילה את עלות הפרויקט פי חמש לפחות, ובנוסף נוצרה כאן הזדמנות לניצול אקולוגי של עודפי העפר לעיצוב אחר ונכון של השטח מחומרים שסיפק השטח.
אבל מלבד מדרון יפו, מדינת ישראל זרועה בהרים נישאים רבים נוספים שמורכבים מפסולת בניין. לפעמים הם משמשים תצפית נהדרת לסביבה וילדים מעפילים אל ראשם כמו אל האוורסט. אבל אלה אורחים לא קרואים שנוצרו מתוך זלזול בסביבה. הם חוסמים את שדה הראייה, פולטים חומרים מסוכנים וחוסמים מסלולי התקדמות של חיות. כשכולם יבינו שפסולת בניין היא משאב רווחי, יחטפו ההרים האלה על הראש ויהפכו למקומות נעימים הרבה יותר לביקור.
לפנייה לכתב/ת 
