פֵּפֵּטֵלָה: סופר ששואף לצדק חברתי

בניינים שלמים קורסים בלואנדה בירת אנגולה. קצת כמו המיתוס התנ"כי של סדום: העיר מושחתת? היא תיהרס עד היסוד. אלא שבעיר לואנדה, אנשים צונחים מדירותיהם בקלילות ונשארים בחיים - רק הבניינים קורסים. ב"ניו יורק טיימס" מכנים זאת "תסמונת לואנדה"; קבוצות מחקר נשלחות לברר את מקור התופעה; תעשיית תיירות משגשגת מתפתחת סביב לואנדה, וכך גם תעשיית הימורים; אנשים עומדים עם מצלמות, מנסים ללכוד את הרגע הנכסף.

לכתבות נוספות בערוץ הספרים:

• "הבזק לעתיד": איינשטיין לא חשב על זה
• "שרלוק הולמס":הרפתקאות בהולמס פלייס
  

עטיפת הספר "המשאלה של קיאנדה". מחאה שצמחה מההמונים

הפוליטיקאים ובעלי ההון גונבים את נכסי הציבור. אנשים נותרים חסרי בית ועוברים להתגורר ברחובות. שילוב של אסון התאומים עם מחאת הקוטג'. נשמע מוכר? אלה הם פני הדברים ברומן הקטן והקולח של פֵּפֵּטֵלָה, סופר אנגולי כותב פורטוגזית, "המשאלה של קיאנדה" (ראה אור בהוצאת מחברות לספרות, בתרגום מפורטוגלית של רמי סערי).

אבל האנשים בספר לא מתכוננים להישאר אדישים וחסרי ישע. הם מתכננים מחאה רדיקלית. הם מתפשטים מבגדיהם ומתחילים להסתובב ברחובות עירומים. גיבור הרומן, ז'ואו אונז'לישטה, נשוי לקרמינה, חברה במפלגה הקומוניסטית. ביום חתונתם - מעשה שטן - קרס הבניין הראשון בעיר. ז'ואו פוחד גם ממה שקורה בעיר, וגם מאשתו הקפלטע.

אחרי "תסמונת לואנדה" נופל המשטר הקומוניסטי, ומתחיל העידן הקפיטליסטי, הרומסני לא פחות. וכך קמה לה תנועת מחאה. "זאת תנועה המונית במלוא מובן המילה", אומרת אחת הדמויות בספר, "התנועה הזאת צמחה מההמונים, ואף אחד לא יפקח עליה ולא ינצל אותה. כולנו כאיש אחד נדאג שזה לא יקרה! אנחנו יוצרים היסטוריה, כי אנחנו מפלסים את דרכנו בעצמנו. מספיק כבר להעתיק דגמים מחוץ לארץ, עכשיו נמציא שיטת מאבק משלנו".

סופר עממי

פפטלה, שם העט של ארטור קרלוש דוש סנטוש, הוא אחד הסופרים הבולטים באנגולה. הוא נולד ב-1941 בעיר בנגלה שבאנגולה למשפחת מתיישבים לבנים מפורטוגל, הוריו - בני המעמד הבינוני - כבר נולדו באנגולה. ב-1958 נסע ללמוד בליסבון, אולם אחרי שקיבל צו גיוס וכמעט נשלח לשרת בצבא הקולוניאלי באנגולה, ברח מפורטוגל לצרפת. אחרי שנתיים בפאריס קיבל מלגת לימודים באלג'יר, ושם הצטרף לתנועה העממית לשחרור אנגולה.

אנגולה קיבלה עצמאות ב-1975, ופפטלה כיהן בין השנים 1975-1982 כסגן שר החינוך. לאחר מכן פרש מפעילות פוליטית והחל להתמסר לכתיבה. עד היום פירסם 18 רומנים ושני מחזות.

כיצד נולד הרעיון לספר?

"הרעיון נולד מהמציאות של המלחמה שהתחוללה באנגולה, המלחמה העוצמתית ביותר שחוותה המדינה", אומר פפטלה בראיון שהתקיים בדואר האלקטרוני (את תשובותיו תירגמה סילבנה קנדל-למדן). "כתוצאה ממנה המון אנשים נעקרו מבתיהם, ערים נהרסו, ובו זמנית היתה התחזקות של בורגנות טורפת ובלתי פרודוקטיביות".

נראה כי גם השיטה הקומוניסטית וגם השיטה הקפיטליסטית יכולות להפוך בקלות להרסניות ונטולות חמלה. יש לדעתך פתרון אחר?

"אני דוגל באדיקות בסדר חברתי שבו אין הבדלים כלכליים גדולים בין מעמדות או קבוצות חברתיות, ובו לכולם יש אפשרות להתפתח ולחיות בכבוד. דגמים שונים כבר נוסו. הקרוב ביותר לטובת החברה היה המודל שהיה קיים בצפון אירופה. אבל נדמה שגם הוא הולך ומתנוון. כנראה מי שמנהל את העולם לא יודע לעמוד בפיתוי".

האם הבניינים הקורסים הם סוג של עונש על אטימות ותאוות בצע?

"קודם כל, אני נותן לקורא לגלות את האמת שלו, כי אפשר למצוא הרבה פרשנויות לטקסט. יש בספר רמזים ברורים למיתוסים אנגוליים שהקורא הזר לא לגמרי יבין, אבל משהו מזה הוא כן יוכל להבין, אני חושב".

האם לדעתך התרבות הפגאנית שקדמה לנצרות באפריקה היתה סובלנית והומאנית יותר?

"תלוי באיזה מובן משתמשים במונח פגאניות. אם הכוונה היא לאמונות אחרות שרווחות באפריקה, ללא קשר למיתוסים יהודיים-אירופיים, אפשר לומר שבכל האמונות שמנסות להסביר את הבעיות הסבוכות שאתן מתמודדת החברה האנושית, יש צדדים חיוביים וצדדים שליליים. לא נראה לי מועיל לבסס את ההתקדמות או את טובת החברה בערכים השייכים לממד על-טבעי כלשהו. יש לנו נושאים אמיתיים וחמורים להתמודד אתם, כמו רעב, אנאלפביתיות, מחלות. אלה דברים קונקרטיים שצריך לפתור באופן ספציפי, לאל קשר לאמונות דתיות".

איך אתה מסתכל על אנגולה של היום, בעידן הפוסט-קולוניאלי?

"אנגולה סבלה מהעובדה שיש בה יותר מדי אוצרות טבע. זה פרדוקס עצוב שיש לנו מדינה עשירה ואזרחים עניים, שיעורי ההתפתחות האנושית באנגולה הם מהגרועים ביותר בעולם. מלחמת האזרחים הסתיימה לפני כמעט עשר שנים, הכלכלה צמחה, אבל החברה לא צמחה באותו קצב. זה נכון שיש גם הישגים כמו הפחתה בשיעור תמותת הילדים, יש פחות ילדים מחוץ למערכת החינוך, יש דיונים פוליטיים אמיתיים, התקשורת קצת יותר חופשית, אבל עדיין יש פערים חברתיים שערורייתיים. זו חברה עם קומץ של מיליארדרים ומסה של אומללים. ההתקדמות היתה אטית מכפי שניתן היה לצפות, אם כי היא קיימת.

נאבקת במשך שנים למען עצמאותה של אנגולה. במבט לאחור, אתה יכול לומר אילו טעויות נעשו?

"הטעות העיקרית היתה לחשוב שנוכל להיות עצמאיים משאר העולם ולברוח מהשפעתו.

וגם להאמין שמהפכות מנקות את נשמות האנשים. זה לא נכון, אנשים נשארים כפי שהיו".

הסיפור ב"המשאלה של קיאנדה" כתוב בסגנון של ריאליזם-מאגי. למה לדעתך הסגנון הזה רווח מאוד בעולם הספרות הלטינית?

"הנושא הוא זה שמוליד את הסגנון. בעצם, הסגנון בספר הזה שונה מדברים אחרים שכתבתי, שהיו ריאליסטיים יותר. היתה לנגד עיני תמונת הבניינים הנופלים על רקע צלילי המוסיקה...איך אפשר לתאר תמונה כזאת בסגנון אחר?"

"המשאלה של קיאנדה", מאת פפטלה. תרגום: רמי סערי. הוצאת מחברות לספרות. 124 עמ'.