"הקרקס הגדול של הרעיונות": קריאה רב-חושית
במהלך האמנותי המרשים שנחשף ב"קרקס הגדול של הרעיונות", הקורא יוצא בלב שלם ומתוך ביטחון מוחלט למסע בעל סוף בלתי ידוע. יש משהו מהפנט בכתיבתה מיקי של בן-כנען - שכותבת שיר הלל וקינה לחיים ולמוות גם יחד. ביקורת
הרומן הראשון של מיקי בן-כנען, ציירת, אמנית פלסטית ומעצבת תפאורה, היה אירוע ספרותי יוצא דופן. "אם החיטה", שפורסם ב-2006 ("הקיבוץ המאוחד" ו"ספרא") הוגדר כאגדה מודרנית פנטסטית, יצירה סוריאליסטית וסיפור וויזואלי מתוחכם. שולבו בו ציורים של בן-כנען והוא התהדר בעטיפה אמנותית ומסקרנת - חריגה בנוף העטיפות הסטנדרטיות של המו"לות הישראלית.
בספרה החדש, "הקרקס הגדול של הרעיונות" (הוצאת "אחוזת בית"), שרואה אור בימים אלו, היא ממשיכה להציג את אותה אסתטיקה מוקפדת, רב-גוניות מהפנטת ומרשימה, המתגלמת במספר ציורים המופיעים בספר ובעיקר - בשימוש החכם והמקורי שעושה בן-כנען בשפה, ובאופן בו היא מספרת באמצעותה את החיים.
רוצים לקרוא פרק מספרה של מיקי בן-כנען? היכנסו לכאן!
הרומן בנוי טלאים-טלאים, פיסות זיכרון, קרעי מציאות, המובילים את הקוראים במסע בזמן ובמרחב: מאירופה לישראל, מארגנטינה לירושלים, מתחילת המאה למלחמת העולם השנייה ולסוף העשור הראשון של המאה העשרים ואחת. זוהי אינה סאגה רחבת היקף וגם לא רומן היסטורי, אלא תמצית של הנפש האנושית, שניכרות בה הצלקות שהמאה העשרים ההפכפכה והאיומה הותירה בה.
ארבע דמויות מרכזיות יש ברומן: פוּטֶרקו (המכונה פו) הופסה, ליאון ויידנפלד, פֶּסקָה פרינציפאלי ועמנואל אֶלבלק. ארבעת הקשישים מתוודעים זה לזו בבית אבות ירושלמי, מקימים מקהלה והופכים לחברים קרובים. הרומן נפתח במותן של שתי נשים, שאחת מהן לבושה בתחפושת של פיל. זוהי נקודת המוצא המובילה לפענוח חייהם של ארבעת דיירי בית האבות, שנסיבות שונות הובילו אותם לאותו מקום, מבלי שהם מודעים לכך שהגורל יכול להיות מוטה בקלות מאוד, ושהקלישאה "החיים זה לא מה שנדמה לנו" היא ההגדרה המדויקת ביותר עבורם.
מנגנון הגנה מחייב
הרומן מתאר את סיפור החיים של כל אחת מהדמויות, מילדות עד זקנה. אנו מתוודעים לתהפוכות שהתרחשו בעולם ובמרחב הפרטי של הדמויות בילדותן ובגרותן. ככל שהרומן מתקדם נחשפים עוד סודות כמוסים ואירועים מפתיעים שהודחקו ברבות השנים כמנגנון הגנה - שהפך עבור החבורה למחייב המציאות.
אילו נפרט עוד על סיפור המעשה, נעשה עוול ליצירה המורכבת והעדינה של בן-כנען,
המערערת על אמיתותה כל העת, שכן היא מפתיעה ובלתי צפויה. די לומר כי אנו נחשפים לסיפור האישי של הדמויות ושל מספר בני משפחה קרובים, ובמקביל נמסר דיווח על אובך שמתפשט ברחבי הארץ, במרכז קניות עמוס לעייפה באזרחים מסוממים מתרבות הצריכה. אותו אובך עלול לגרום לאסון כבד, והסיפורים של הדמויות ברומן משתלבים היטב עם הפרגמנטים הלאקוניים הללו, ויוצרים יחד מערך מחניק של הקיום המודרני.
וזוהי אולי נקודה טובה לפתוח בה את הדיון על הספר - דיון שראוי שיפרוץ את גבולות מוסף הספרות, מתוך הכרה במהלכים הטקסטואליים והאמנותיים המרשימים שמבצעת בן-כנען. המחברת מרשה לעצמה להתפרע ולהציג קרקס של רעיונות, פשוטו כמשמעו. אך יש להבחין כי הטקסט האלסטי, הזליגות בזמן ובמרחב והעוצמה הוויזואליות של הדימויים והתיאורים - כל אלו יוצרים דווקא תחושת מחנק, המהווה סממן של הקיום המודרני מאמצע המאה העשרים, נוכח הזוועות של מלחמת העולם השנייה.
אנו מתבוננים בתמונה פנוראמית של חיים, אך זוהי אינה האמת במלואה אלא חזיון-תעתועים. הרומן מערער על אמיתותו, משום שבן-כנען מציגה טקסט משכנע של ההיסטוריה הפרטית של כל דמות. אך ככל שנתקדם ברומן נגלה שהתמונה הרחבה טומנת בחובה מראות שווא, תחפושות והסתרות. הריחוק מהאמת הוא תולדה של האירועים האיומים של המאה העשרים, ורק כאשר הזיוף נחשף ותחושת המחנק גוברת, מגלים את האמת הנסתרת, שמערערת את היסודות שהחברה המודרנית מושתתת עליהם.
בן-כנען עוסקת באהבה, בהקרבה, בחיים ובמוות ובשאר תמות אוניברסאליות, אך היא מראה כיצד החיים המודרניים, שטירוף הצרכנות הוא הסממן הנוכחי המובהק שלהם - כנגזרת ישירה של התהפוכות של המודרנה מסוף המאה התשע-עשרה, מחניקים, מאיימים, בלתי ניתנים לשליטה ומתעתעים.
הרעיונות, שבן-כנען מלהטטת בהם כמו בקרקס, מוצגים ברומן כאידיאות והדמויות כולן מבקשות - כל אחת בדרכה - לקרוא תיגר על הקיים, להעפיל אל מעבר לאידיאה, לשבש את מהלך הבריאה התקין, להחליף זהויות ולכונן חיים שהם עצמם בראו או התאימו את הקיים לצרכיהם. מהלכים אלו נובעים מתוך אותו מחנק בלתי נסבל, והם מאפשרים למחברת להפליג למחוזות הבלתי אפשרי (או בלתי אפשרי לכאורה), אל עבר ההזיה, הא-ריאלי, המוגזם והבלתי נתפס. חריגות אלו מתקבלות בטקסט ובסיפור המעשה, משום שהן מוצגות כקביעה חד-משמעית, כחלק טבעי ממארג טקסטואלי קונקרטי, הנטוע בזמן ובמקום מדויקים.
ליבה מפעימה
העיצוב המשכנע של העולם הריאליסטי כמו מוליד מתוכו את החריגות הללו, את המקומות בהם הנפש וההזיה משתלטים על המציאות הקונקרטית. בן-כנען מרהיבה לשלב בין הקצוות השונים ומלפפת את כל החוטים לכדי פקעת שהיא למעשה רבדיה השונים של המציאות.
השליש האחרון של הספר (שאין ברירה אלא לשמור אותו בסוד) חלש יותר מהפתיחה החזקה והליבה המפעימה. משנחשף סוד מרכזי אחד, ההתחקות אחר המציאות הופכת לליניארית יותר וחסר בה את השעטה של הטקסט במרבית חלקיו של הרומן. אך בן-כנען מצליחה להחזיק את הקוראים עד המילה האחרונה, לא רק משום הסיפור המעולה והמעניין, אלא מכיוון שהיא מפסלת מהטקסט קונסטרוקציות נפלאות, דימויים בלתי נשכחים ותיאורים חדים, אלימים או מרגשים.
חביבה עלי במיוחד הבחירה להרבות בשימוש בפעלים בזמן הווה ולקשרם לתכונה אנושית ולמצב נתון במציאות של הדמות. כך למשל, "כשחצה את שער הגינה לרחוב, היה שומט את עליצותו לתוך גומות העצים הנטויים אל המדרכה ונחפז במשעולים נסתרים - שהוצרו בביב מרהב פרחי הגרנדיפלורה".
בן-כנען מצליחה ליצור תמונה חיה וויזואלית מאוד על-ידי חיבורים לשוניים מפתיעים, מִשחק עם המשלבים של השפה לאורך הרומן ועיצוב משפטים שלמים ומושלמים, הטומנים בחובם את הדימוי, את המציאות, את הצבעוניות והרגש של הדמות. השרטוט המדויק כל כך של הנפש - כפי שהיא מתגלמת בסיטואציות שונות, נשמר בכל שלב של סיפור המעשה. לעתים נדמה כי ניסיונה של המחברת בבניית תפאורה ובאמנות פלסטית מוצא את מקומו גם בבניה של הטקסט הספרותי.
התפאורה של ההתרחשויות מובחנת די והותר, אך אינה משופעת בתיאורים,
בעוד העיצוב של הנפש והאופן בו הדמות מגיבה למציאות, מאפשר לבן-כנען לבחור בתפאורה המינימליסטית והנוקשה של התיאטרון הברכטיאני או בפוטנציאל של הצבעוניות, ריבוי האלמנטים והפנטסטי של הסוריאליזם.
לקרוא את בן-כנען זו חוויה רב-חושית, אסתטית ומעוררת מחשבה, הן על האופן בו נכתבים סיפורים, והן על האופן בו הם מעוצבים בתודעתנו. הכוח הגדול של הטקסט אינו בהכרח בתמות המעניינות השזורות בו או בביקורת החריפה על החברה המודרנית, כי אם ביופיו של המעשה עצמו; במהלך האמנותי המרשים שנחשף לנגד עינינו ושאנו הולכים אחריו בלב שלם ומתוך ביטחון מוחלט. לאן אנחנו הולכים, זאת לא אגלה, אך יש משהו מהפנט בכתיבתה של בן-כנען, ההופך את הקריאה בספר למסע שאמנם מתחיל במוות של שתי נשים, אך הופך לשיר הלל וקינה גם יחד לחיים ולמוות.
"הקרקס הגדול של הרעיונות", מאת מיקי בן כנען. הוצאת אחוזת בית. 422 עמ'.
