מהפכות מצולמות
צור שיזף, סופר עיתונאי וצלם, נסע בינואר 2011 למשאל העם בדרום סודאן, משם למהפכה בתחריר, למהפכה הלובית בבנגאזי, לביתו של בן לאדן ושוב לתחריר ולטריפולי שנכבשה על ידי המורדים. לפניכם תמונות וטקסטים מתוך התערוכה "מהפכות" המוצגת החודש בנמל יפו
המהפכות מאפשרות את מה שקשה לראות ביום-יום היציב של מדינות - הן מאפשרות חדירה מהירה ועמוקה לשכבות שונות של חברה שנסתרות בדרך כלל מהעין.
התערוכה המוצגת בנמל יפו – צילומיה מודבקים על מרצפות הנמל ומדרגות הכניסה למחסן 1, על ריצפת חלל המבוא והקירות, מביאים את סיפור המהפכות מבפנים - את האנשים שעשו ועושים אותן, את אי הסדר, ההתרגשות והאלימות, את הקריקטורות שמבטאות בלי מילים את כל מה שרוצה להיאמר ואת התיקווה והשימחה במצרים, בלוב, ואצלנו.
קהיר, תחריר, פברואר 2011
קהיר, תחריר 2.2011 "נישאר כאן עד שמוברק ילך"
"את השיעור הראשון במצרים החדשה, מצרים החופשית שלא מפחדת, קיבלתי בכיכר תחריר ב-2.2.2011, יום האבנים ותקיפת הסוסים והגמלים בתחריר. פגשתי שם את מונה ומהר. אמא וילדה. מהר היא סטודנטית לרוקחות בת 18. האמא, מונה, בת 46. הן היו שם מהיום הראשון. מהעשרים וחמישי לינואר. מאז כדורי הגומי, רימוני הגז.
"אנחנו נישאר כאן עד שמוברק ילך. עד שנקבל את החופש שלנו!" אמרה הילדה בת השמונה עשרה, קולה צרוד מימים של קריאות נגד הרודנות והדיקטטורה. היא דיברה אנגלית. היא נולדה לתוך שילטון מוברק. אבל גם עם האינטרנט והפייסבוק והטוויטר. מונה לא דיברה אנגלית. אבל היא באה להשתתף. שלושה דורות שילבו ידיים בכיכר".
בנגאזי מרץ 2011
ילדים על רקע ציור קיר מול המפרץ של בנגאזי 3.2011
"חודש אחרי המהפכה בתחריר פרצה המהפכה בלוב ובנגאזי הפכה לעיר חופשית. כשחזרנו בלילה מאוחר מראס לנוף, חבטה בנו רוח קרה מהים. אחת הקריקטורות על הקיר במרכז העיתונות משכה את עיני. ליד פרצופו של קדאפי צייר מישהו דמות של אישה עם סכין בידה.
'מי זאת?'
'אום משנקה' אמר מוחמד שחזר איתנו מראס לנוף. 'אמא גרדום'.
'מי היא?'
'בשנות השמונים היו ההוצאות להורג ההמוניות באצטדיון הכדורגל של בנגאזי. תלו שם אלפי אנשים. התפקיד של אמא גרדום היה לתת להם את החיבוק האחרון אחרי שהרצפה נשמטה מתחת לרגליהם והם ניתלו מצווארם, לחבק ולמשוך את גופן בכוח למטה כדי לוודא שהמפרקת נשברת ונשמתם פרחה'".
קהיר, מאי 2011
איטיות השינוי מתסכלת. כליא הברק של התסכולים וחוסר המשילות של המועצה הצבאית במצרים הפכו את החשודים המיידיים לכליאי הברק של המהפיכה - הקופטים, הישראלים.
"אני שונא את ישראל ואני רוצה שיסתלקו מכאן!" אמר המפגין מול שגרירות ישראל בקהיר.
"ואם תהיה מדינה פלשתינית שבירתה ירושלים וימצא פיתרון לפליטים אז אתה מוכן שישראל תתקיים?"
"אז לא תהיה לי שום בעיה איתם."
הפגנה מול השגרירות הישראלית בקהיר 5.2011
תל אביב, יולי 2011
ומכיוון שעוד לא נתנו לה שם, הגיע הזמן שנקרא לה: "המהפכה השמחה".
היא לא דומה לתחריר, לבנגאזי, לדמשק, ולבחריין. זו המהפכה שלנו. מהפכה שאין בה גרם של אלימות, מהפכה שמחה של צעירים.
ויאמרו מי שיאמרו (וכבר אמרו) שזה הוודסטוק ומהפכת הסטודנטים שלנו. נכון. אז מה. קודם כל היא שלנו, דבר שני – היא מהיפות במהפכות שהעזו להתחולל באיזושהי מאה היסטורית.
מורד לובי על תותח נ.מ. ליד אג'דביה 3.2011
טריפולי, אוגוסט 2011
היה נעים ללכת ברגל בסמטאות טריפולי, סתם הליכה נחמדה של אחר צהריים, המפרץ הגדול מציץ מעבר לבתים. איש מבוגר סיפר לנו על הקרב הגדול שהיה כאן לפני פחות משבוע, על שיירת כלי הרכב של לוחמי קדאפי שנכנסה לשכונה, נלכדה במארב בלב הרחוב, נשרפה ונהרגה כולה.
"לא נורא שאין מים וחשמל-" אמר חאלד, פקיד בן 50. "העיקר שיש לנו חירות." ואז הוא הרים את ראשו אל הים והביט באוניות הסוחר שעוגנות בנמל.
"אתה יודע," הוא אמר בהפתעה "אני גר 20 שנה בטריפולי ועד היום לא הסתכלתי ככה על הים ולא שאפתי את הריח שלו".
"ואיך הוא?"
"בריח של חירות." הוא אמר וחייך.
- התערוכה "מהפכות" מוצגת ברחבה המרכזית של נמל יפו עד ה-21.11.2011 . לפרטים נוספים לחצו כאן
לפנייה לכתב/ת 
