מספיק עם התירוצים! בנק זה לא חתונה קתולית

אי אז, לפני כמה שנים, הייתי נער פוחז שקיבל את משכורתו הראשונה. הלכתי אל אחד מסניפי הבנקים הגדולים שהיה ממוקם ליד בית הורי, לבוש בבגדי חג ועל פני נסוכה הדרת חשיבות. למה דווקא נבחר סניף בנק זה? לא תאמינו, קיבלתי עט, גבירותיי ורבותי, עט אמיתי. לאחר חודש התקנאתי בחברי שפתח חשבון בבנק אחר וקיבל כרטיס להופעה של דוראן דוראן או משהו כזה.

לטורים נוספים של יהודה מודעי :

• ההישג החשוב של המחאה: קמצנות כבר לא קללה
• ביטול המע"מ יקל עליכם? תשאלו את נופשי אילת
• בכייניי קיפוח, מה הם מרוויחים מזה
  

בבנק זה נשארתי כ-15 שנה עם חשבונותיי ומשכורותיי. אלפים רבים של שקלים בגין עמלות שורה, ריביות חובה מופקעות, דמי ניהול ודמי זיבול נלקחו ממני וכולן תמורת אותו עט. ואיזה עט, לא סתם, עם פקק! ועליו חרוט לוגו הבנק, משמע הבנק באמת רצה אותי, או יותר נכון את הכסף שלי (בחשיבה טיפה יותר בוגרת).

מתנפצים אל מול המציאות

בשירה של טרייסי צ׳פמן בערך מאותה תקופה, "Talking about a revolution", המסר כבר נכתב: כולנו מדברים על מחאה ועל מהפכה, אבל בתחומים מסוימים זה נשמע כלחישה.

הבנקים מהווים פרה קדושה. למרות כל מה שאנחנו יודעים עליהם, כמעט אף אחד מאיתנו לא עוזב את חשבון הבנק שאותו פתח בנעוריו. דיברו על מחאות נגד הבנקים בסגנון הקוטג' או תנובה, אבל בפועל מתנפצים אל מול המציאות, שלא נותנת ברירה. מחאה או החרמה של בנק או של הנדל"ן לא יכולה לעבוד, כי סכומי הכסף גדולים מדי והתלות שלנו בבנקים גדולה מדי.

אז מה, אבדנו? לא, פשוט תעברו בנק. זכרו שהבחירה היא נשמת התחרות. ללא מעבר בין ספקים שונים לא יכולה לבוא תחרות ומחירים זולים יותר. אנשי שיווק עושים קריירה מ"עידוד הנאמנות למותג". זכרו שנאמנות למותג הופכת המוצר למותג, וככזה אפשר לדפוק עליו מחיר. ברגע שאתה נאמן - אז אתה לא מחפש משהו אחר.

מצעד התירוצים

תתפלאו עד כמה מעבר בנק הוא רווחי יחסית, בבנקים הקטנים תקבלו מענקי חתימה של אלף עד 2,000 שקל רק עבור המעבר, אבל כאן מתחילים התירוצים. כל כך הרבה פעמים שמעתי את המשפט - 'לא שווה לי כל הטירחה הזו של המעבר וההליכה לבנק ולחתום'. אבל מכיוון שרובינו המוחלט כולל אני לא מרוויח 1,000 או 2,000 שקל נטו ביום, אני מאמין שפיננסית - כדאי לקחת יום חופש וללכת לחפש תנאים אחרים.

בפועל, הסיפור לוקח שעה או שעתיים ואחר כך אפשר לחזור לעבודה. תתפלאו איזה תנאים אתם יכולים לקבל אם רק תצייצו שאתם בודקים מעבר לבנק אחר. הלא כולנו הפנמנו שמדי כמה חודשים או שנה עלינו להתקשר לחברות התקשורת אינטרנט והכבלים השונות, לאיים במעבר או אפילו לעבור בפועל. רק אז הנציגים מתחילים לשיר שירים חדשים לחלוטין ומחלקת שימור הלקוחות עוברת לפיוטים ולפרקי חזנות. 

אחרי התירוץ הראשוני של לא משתלמת לי כל הטירחה, מגיע התירוץ השני: 'אבל מכירים אותי בבנק'. יש לי חדשות בשבילכם: הבנק מזמן לא מכיר אף אחד. יש לו מערכות מחשב מאוד מתוחכמות שקובעות טבלאות פרמטרים מוסדרים לכל חריגה.

אם אתם במצב טוב, הבנק מחייך אליכם תוך כדי שפשוף כפותיו בהנאה בלתי מוסתרת. ברגע שתתחילו לחרוג, החיוכים ייעלמו ותקבלו תשובות של 'אין לי אישור', 'המערכת לא מאפשרת' וכולי. אגב מתי תעשו את ההתמקחות, כאשר מצבכם רע? במצב זה אתם לא שווים הרבה ולא יריבו עליכם. כאשר מצבכם טוב זה הזמן לחפש ולהתמקח.

הסיפור האמיתי: פחד קמאי

אז מה הסיפור האמיתי? מדוע רובנו המוחלט נותר 15 ו-20 שנה נאמן לאותה פירמה? מעבר לכל התירוצים השונים, יש משהו אפל אמיתי - הפחד הקמאי שיש לנו מכסף. רובינו המוחלט מייחס לו כבוד בלתי נשלט בתת מודע.

אנו יודעים כמה עולה חלב וגבינה, אבל לא מתמודדים עם כמה עולה לנו הבנק, כמה היא ריבית הפריים אותה אנו משלמים על האוברדרפט, וכמה עולה לנו החריגה וכל מיני מועדוני האקסטרא למיניהם.

מכיוון שכך, אנו נוטים להשליך את הביטחון שלנו לידי המוסדות הפיננסים כמו הבנקים וחברות ביטוחי הפנסיה השונים. כך גם מגיעים התירוצים השונים כמו ההיכרות שהבנק נותן לי והבטחון המופרך לפיו הבנק יעזור כשלא יהיה לי. מכיוון שהבנקים יודעים שאנו פוחדים מהם, הם מרשים לעצמם להרוויח סכומי עתק על גבינו.

אז כמו שאמרה בעלת בנק כלשהו - השינוי מתחיל בתוכנו. אל תגידו רק שצריך להגביר את התחרות של הבנקים, תגבירו אותה בעצמכם. אם אתם הולכים בהפגנות השונות של המחאה, זה לא בטוח יעזור. ניטשו את ההרגלים שלכם בדבר הבנקים, רשתות השיווק, מוצרי צריכה ועוד. תחליפו הכול חוץ מבני משפחה וחברים. רוב הסיכויים שתמצאו דברים שלא ידעתם שקיימים, ובדרך כלל גם בזול יותר.