לא קרה כלום: 6 סוגי ריבים שמאפיינים קשר חדש
זוגות רבים מגיעים לייעוץ זוגי כבר על תחילת הקשר. אם בעבר הריבים הללו אותתו שבני הזוג אינם מתאימים, הרי שהיום הנטייה היא לבחון כל מקרה לגופו. יעל דורון מציגה: שישה מקרים מורכבים בהם הריבים מוצדקים, אך אינם מצדיקים פרידה
בשנים האחרונות אנו רואים יותר ויותר זוגות צעירים שמגיעים לבדוק את הקשר שלהם בשלב מוקדם, עוד לפני החתונה, לקראת המעבר לגור יחד או מעט אחריו. בעבר היתה נטיה בקרב אנשי מקצוע להתנגד לטיפולים מהסוג הזה, התנגדות שלוותה באמירות כגון: "מריבות בתחילת קשר הן סימן לחוסר התאמה ואמורות לאותת לנו כי בעיות ומריבות קשות יותר יגיעו גם יגיעו בעתיד".
עד על ריבים בזוגיות בערוץ יחסים:
למה סקס-פיוס אם אפשר סקס במקום ריב?
למחוק שנים של זוגיות בגלל ריב עם משפחתו?
היום כבר ברור שהמצב לא תמיד כל כך חד משמע ופשוט. לא מעט קשרים, שלימים הופכים לטובים ואפילו מצוינים, מתחילים ב"עונה" של מריבות לא פשוטות בתחילת הקשר. למה זוגות רבים בתחילת קשר? ממגוון של סיבות, ברובן לא לגמרי מודעות.
להתרגל לחשוב בשניים
מיכל ורועי (כל השמות בדויים), בני 35 ממרכז הארץ, מכירים כחצי שנה וכבר שלושה חודשים מתגוררים יחד. הם הגיעו לטיפול בעקבות הריבים הקשים שהם חווים מאז המעבר לדירה משותפת. שניהם חשים מאד מעורערים בעקבות הריבים האלה ושואלים את עצמם אם לא טעו בבחירה, ומה הריבים אומרים לגבי היחסים שלהם.
בשיחה איתם מתגלים שני אנשים מאד בשלים, בוגרים, שכל אחד מהם חי לבד במשך שנים ארוכות, וצבר מגוון עצום של חוויות והתנסויות. הם מגיעים אל הקשר הזוגי אחרי שנים של חיים עצמאיים, בהם לא נדרשו להתחשבות באחרים, לא חיו עם שותפים, ופיתחו הרגלים נוקשים, בנוסח "לישון באלכסון".
הקשר הזוגי הגיע להם בדיוק בזמן. שניהם כבר מזמן לא צעירים מדי, ורוצים מאד להשתקע ולבנות משפחה. הם רציניים. הם מוכנים. והם מאד אוהבים אחד את השני. שניהם מעידים על עצמם, ואני שותפה לתחושתם, שהם בעלי מודעות גבוהה, גמישות מחשבתית והבנה בין-אישית. הם לא משחקים משחקים – ובכל זאת הריבים שלהם מגלים לנו עד כמה קשה לעבור מלחשוב בגוף ראשון יחיד לרבים. כמה קשה להתרגל לתפיסה של "אנחנו".
נורמות זוגיות עתידיות
יוסי ומירב הם זוג צעיר-ותיק: הם צעירים מאד, בשנות ה-20 המוקדמות שלהם, אבל פז"ם היחסים שלהם כבר לא כל כך קצר - הם חברים עוד מימי התיכון, עברו כזוג את הצבא, ולאחרונה החליטו לעבור לגור יחד. להפתעתם, למרות שהם מכירים אחד את השנייה כבר אי אילו שנים, מיד עם המעבר לדירה המשותפת השניים החלו לריב כמעט ללא הפסקה.
הריבים שלהם שונים לגמרי מאלה של מיכל ורועי. הם לא צריכים להתרגל לחשוב בשניים, מאחר שכבר שנים הם מקיימים מעין "יחידה אחת המצויה בשני גופים". הם רגילים לשהות הרבה מאד ביחד, להתחשב, להתחלק, ליהנות אחד מהשני. הריבים שלהם קשורים ליציאה מבית ההורים והפיכתם לעצמאיים. פתאום הם נדרשים להחליט מה יהיו סדרי הבית החדש שהם בונים להם יחד.
יוסי ומירב מגיעים מבתים מאד שונים, מרקעים לגמרי אחרים. עד היום זה היה להם כיף ומעניין להתערבב אחד במשפחה של השני, עם ההרגלים והנורמות האחרות שמתקיימות בכל בית. אבל עכשיו, כשהגיע הזמן להחליט איך ינהגו בבית המשותף שלהם – פתאום מתחדדים ההבדלים: האם יבנו בית נקי ומצוחצח או אחד מבולגן?
האם ימלאו את המזווה והמקרר בכל טוב או יקנו רק מה שצריכים בצמצום שמתאים למשכורת שלהם? האם יחסכו בכל חודש או יחיו בכל התקציב שיש להם ואף למעלה ממנו? הריבים שלהם משמעותיים ביותר עבור העתיד, כי הם משרטטים את הנורמות שינהיגו בבית המשותף. כשיגמרו לריב ויצליחו להחליט – הם יעמידו בית מצוין וחזק.
הגיע הזמן לסדר עדיפויות חדש
ורד ועופר, בשנות ה-30 לחייהם, רבים לפחות פעמיים-שלוש בשבוע, כבר כמה חודשים רצוף, ולכן הגיעו לטיפול זוגי. הריבים שלהם הם דרך (לא מוצלחת בנתיים) לנסות להגיע ל"חוזה זוגי" מוסכם, שיסדיר את הנהלים בבית לגבי מגוון תחומים.
בשנות הרווקות שלהם, היו לעופר וגם לורד חברים, ידידות, יזיזות, אקסים שנשארו איתם בקשר, וכל מיני קשרים מיניים מזדמנים כאלה ואחרים. כעת, כשהם זוג, הם לא מצליחים להחליט מה צריך להיות הקשר עם האקסים שלהם, אם בכלל. כמה מרחב להשאיר לכל אחד מהם, מבחינת חברים וידידים, באיזו תדירות מותר לבלות לבד עם חברים העבר, והיכן עובר הגבול, שאחריו מחליטים שכל הבילויים יהיו תמיד בזוג, ביחד.
סימון טריטוריה – עצמאות ממשפחות המוצא
לא מעט זוגות רבים סביב נושאים שקשורים למשפחת המוצא. המשפחה מטילה את צילה על הזוג החדש שלא מזמן נוצר, ולא תמיד מאפשרת לו למצוא את הדרך הייחודית שלו. יש משפחות חמות והדוקות, בהן הילדים קשורים מאד זה לזה, מושפעים מההורים והאחים הגדולים, מתיעצים איתם, תלויים בהם ונמצאים בתקשורת תכופה אלה עם אלה.
במשפחות אחרות יש ספייס, מרחק, או אפילו ניכור וניתוק. כשהופכים לזוג עולות שאלות לגבי היחסים עם שתי המשפחות: עד כמה יהיה הזוג החדש בקשר עם משפחת המוצא? את מי מבקרים ובאיזו תדירות? האם צריך להיות שוויון מוחלט ביחס לשתי המשפחות, או שיש הבדל ביחסים וצריך שיהיה הבדל כזה?
סיגל ומיכאל, בסוף שנות ה-20 לחייהם, נמצאים כבר שנה בקשר זוגי, ורבים בלי הרף על מידת הקירבה והריחוק ממשפחות המוצא. סיגל מגיעה במקור מעיר רחוקה בצפון, הוריה דתיים, ולכן בכל פעם שהם נוסעים אליהם מדובר על כל סוף השבוע. הוריו של מיכאל, לעומת זאת, גרים בשכונה שלהם, בקירבת יתר האחים, ובני המשפחה נוהגים לבלות ביחד בבתים של כולם לאורך כל ימות השבוע, השבתות והחגים.
סיגל מרגישה שאין שום דרך ליצור שוויון ביחסים עם המשפחות, וכל הזמן חשה מופלית בהשוואה למיכאל. מיכאל, לעומתה, מרגיש שהביקורים אצל הוריה של סיגל "שותים" לו את כל סוף השבוע ולכן היה רוצה להמעיט בהם. אם כן, מה התדירות הרצויה, ומה יקרה אחרי שייכנסו ילדים לתמונה? הריבים היום משרטטים את הגבולות של תלות ועצמאות, מול משפחות המוצא של סיגל ומיכאל. הם ריבים על "סימון טריטוריה".
דפוסי תקשורת לקויים
אלון ומיקי רבים מסיבות לגמרי אחרות מהזוגות שהזכרנו קודם. שניהם מגיעים ממשפחות בהן דפוסי התקשורת מאד לקויים. הוריו של אלון התגרשו כשהיה צעיר, גירושים מכוערים ועצובים, שנגמרו אחרי חוויות לא פשוטות, שכללו בין היתר משטרה, בית משפט, אלימות ולא מעט פחד עבורו, כילד צעיר. בהמשך, בנו הוריו משפחות חדשות, אבל גם הן לא הצליחו, והשאירו אותו עם חצאי אחים מכל הכיוונים, בלי חדר משל עצמו באף בית, ועם אף מודל של זוגיות מוצלחת.
הוריה של מיקי לא התגרשו מעולם, אבל גם הם לא מהוים מקור להשראה עבורה. מאז שהיא קטנה היא יודעת שאביה בגד באמה ללא הרף, כשהאם מבליגה ומוותרת. היחסים בבית היו תמיד קרים ומנוכרים. כשרבו, הוריה עשו ברוגז במשך ימים ושבועות ארוכים. מיקי לא יכולה לזכור חוויה של ריב שלא נגמר באסון.
כשהם רבים, אלון מרגיש בכל רגע שהיחסים עומדים להתפרק. מיקי מרגישה שאין לה יכולת לשכנע אותו, או אפילו להסביר לו, את מה שהיא מרגישה. היא מתכנסת בשתיקה, שכל כך שנאה כילדה, אבל מרגישה חסרת אונים כיום. ולמרות שהריבים ביניהם קשים ומכאיבים, ולפעמים נדמה להם שהכל אבוד, אני לא שותפה לחשש שלהם שהם פשוט לא מתאימים. אני בטוחה שהם פשוט צריכים ללמוד לתקשר, לדבר, וגם לריב – כדי לדעת להגיע להבנות, הסכמות ולפתור את חילוקי הדעות הנורמליים, שמלווים כל זוגיות.
הפחד מאובדן עצמאות
תומר ואיילה, בתחילת שנות ה-30 לחייהם, רבים כבר כמה חודשים טובים. בשיחת ההכרות איתם אני לומדת על ההסטוריה שלהם, האישית והמשפחתית, ועל תולדות הקשר הזוגי הנוכחי, כמו גם קשרים אחרים שהיו לכל אחד מהם קודם לכן. אני מבינה שהריבים שלהם הם צומת של שני פחדים שנפגשים. צומת של חרדות.
תומר הוא דור שלישי לניצולי שואה. אמו חרדתית וחונקת, ולמרות שהוא חי מחוץ לבית כבר כמה שנים, עדיין קשה לה להרפות ממנו ולתת לו להתרחק. היא מפגינה סקרנות בלתי נדלית לגבי כל תחומי חייו, סקרנות הגובלת בשליטה וחטטנות. אין לו כמעט סיכוי להתנגד.
כשהוא בזוגיות, הוא חרד לעצמאות שלו. בכל רגע נדמה לו שהקשר "יבלע" אותו ממש כמו שקורה לו עם אמא, והוא עושה לעצמו ולאיילה כל מיני "מבחני עצמאות" לא פשוטים, על מנת להרגיש שיש לו עדיין חופש פעולה ויד חופשית בקשר. למשל, הוא מודיע שהוא מגיע הביתה עוד רגע, ומתמהמה למשך שעה ארוכה נוספת. הוא קובע שיוצאים הערב יחד, אבל ברגע האחרון מבטל והולך לשחק קלפים עם חברים ומשאיר אותה לבד, ללא תכניות, בלי שנערכה לכך מראש.
המבחנים האלה תופסים את איילה בנקודת התורפה שלה, חרדת הנטישה. אביה האהוב נהרג בנסיבות טראגיות פתאומיות כשהייתה בת שבע. מאז, בכל הקשרים הזוגיים שחוותה, התמלאה בכל פעם פחד עצום שהגבר האהוב יעזוב ויעלם, ממש כמו שקרה לה עם אביה, ובאמת, ברבים מהקשרים זה גם מה שקרה.
כל קונפליקט עם תומר מאיים עליה, מקפיא אותה, וממלא אותה עצב עמוק, כאילו הוכל כבר אבוד. כשפחד נטישה כזה פוגש חרדת הבלעות כמו של תומר, שני הצדדים נשארים פגועים ומבוהלים, והזוגיות מרגישה רעועה וחורקת.
אז איך רבים נכון?
למה חייבים לריב על כל הנושאים שהזכרנו? למה לא פשוט לדבר? האמת היא שלא חייבים לריב, אבל הרבה פעמים חילוקי הדעות והויכוחים כן הופכים לריבים, במיוחד בתחילתו של קשר זוגי, כי מדובר בעניינים מאד עקרוניים לכל אחד מבני הזוג, בנושאים מאד רגישים ומשמעותיים להם.
בין יתר המשימות הפסיכולוגיות שמוטלות על כתפי זוג צעיר שמחפש את דרכו בחיים - אחת המשימות החשובות היא ללמוד לריב נכון – לריב בצורה שלא מפרקת את הזוגיות, ריב שאפשר לעבור אותו, להחלים ממנו, ואפילו ללמוד ממנו ולקחת דברים טובים להמשך הדרך. איך רבים נכון? על כך יכתוב גילי בר, בטור הבא.
- יעל דורון, פסיכולוגית, מטפלת אישית וזוגית. לאתר של מכון זוגות