תכבו את הנרות, תדליקו את הקמארו

100 שנים לשברולט, והאמריקאים שהפכו לקוריאנים שמתחזים לאמריקאים בחרו לחגוג אותן דווקא בשווייץ, מדינה שמתמחה בארבעה דברים: שוקולדים משולשים, שעונים מורכבים, בנקים דיסקרטיים ושוטרי תנועה רצחניים. השמועה אומרת שבאזור ציריך, עבירות תנועה מסוימות גוררות מאסר עולם. שמועה אחרת מספרת שבתי הכלא כאן לא נופלים בהרבה מדירה בפלורנטין, אלא שמאסר עולם כאן פירושו שנצטרך לאכול אוכל שווייצרי כל החיים, ולזה באמת שאנחנו לא מוכנים.

אז הנה אנחנו יושבים בתוך קמארו כתומה מודל 76', ששברולט לקחה בהשאלה מאספן מקומי בעל חוש אסתטי שנוי במחלוקת - הוא קורא לה "בנדיט", ולכפתורי נעילת הדלת יש קצה שנראה כמו קוביית שש-בש ומפמפמים בכל רמזור כמו קופים. כשהוא מתחלף לירוק אנחנו מתגלגלים קדימה בסל"ד אפסי, אבל באדום? גברים מהסרטים.

לידנו, בתוך קמארו שחורה וחדשה, יושב א'. הוא לא בחור עדין במיוחד: את קו ה-100 קילו חצה בכיתה ח', עם תנוכי האוזניים שלו אפשר לכסות תינוק בגודל בינוני, וכשהוא מחזיק סיגר ביד - ודאגנו שהוא יחזיק - א' נראה כמו גיבור הקומיקס ההוא בעל הקרניים החתוכות. אבל הוא גם בחור לגמרי לא רע, ולמרות ממדיו הבלתי אפשריים יודע לזוז מהר אפילו על אופנועים, מה שבסך הכל עושה שכל: הכל, רק לא ללכת.

כרגע א' מתוסכל אפילו יותר מאיתנו. מצד אחד, הקמארו השחורה והחדשה בה הוא נוהג גורמת לענתיקה שלנו להיראות נטולת סקס-אפיל; מצד שני, שוטרי התנועה מכבים לו את הליבידו עם מטף. כדי להפיג את השעמום אנחנו מפתחים משחק חתול ועכבר של תאוצות ביניים: אנחנו לוחצים בין 40 ל-90 קמ"ש, הוא נותן לנו פור קטן, ואז עף לכיווננו במהירות הבלתי נתפסת של 110 קמ"ש. שוויץ, כן?

האיש שאהב את הכביש

להוציא הקורבט, שעליה כתבנו לפני אי-איזה גיליון אחד, הקמארו החדשה היא המכונית המעניינת ביותר שלוגו הצלב המוזהב מודבק לחזיתה. יש לנו כאן עסק עם מכונת שרירים קפוצה וקשוחה, עם לא הרבה יותר משני מושבים אבל היטל צד של כריש גדול סנפיר. ואם אין כזה, אז הגיע הזמן שימציאו. לוק, סטוק ושני צמיגים מעשנים.

לקמארו שירשנו מ-א' יש מנוע V8 בנפח 6.2 ליטר, 426 כ"ס, ידית הילוכים קצרת מהלך שמתפקדת כמו מכשיר חתירה במכון כושר, ומערכת זינוק מהמקום שאמורה להביא אותך ל-100 קמ"ש בפחות מחמש שניות תוך גרגור שגורם לבעלי תחנות דלק באזור לחכך את ידיהם בהנאה. זה אגב, בדיוק מה שגרם ללואיס שברולט השווייצרי להימלט מעיר הולדתו, שו-דה-פון: האיש רצה לבנות מכוניות שיודעות לפרק קצת גומי על אספלט אמריקאי. מכוניות לאנשים שיודעים שאגזוז לא אמור לפלוט סנאים קטנים. מכוניות כמו הדודג' צ'לנג'ר, הפורד מוסטנג והשברולט קמארו.

הקמארו החדשה היא יותר ממכונית שרירים עם קטע: אם לא היינו בשווייץ, יכולנו לדווח לכם על אחיזת כביש מרשימה, ספידומטר שנוגע בקלות ב-250, מתלים נוחים יחסית לגומי רחב ונמוך והגה קצת מעורפל. אבל אנחנו בשווייץ, בדרך לארוחת ערב במפעל שפעם ייצרו בו יומידורים לסיגרים והיום מגישים אותם בתור מנה עיקרית - אז לפני שפורקים אותנו במפעל אנחנו מסכימים שלמרות התחכום היחסי שלה, הקמארו הזאת מתאימה הרבה יותר לחגורת התנ"ך האמריקאית מאשר לחגורת הכסף האירופית.

חמש כוסות יין מאוחר יותר (ועוד כמה כוסות של משהו מבעבע, אבל בואו נשאיר את זה בינינו), החיוך שלנו מתרחב: בחוץ מחכה שורה ארוכה של ענתיקות כדי לקחת אותנו למלון. המכוניות המצוחצחות האלה נראות כאילו שלפו אותן מהחניה של גלידה מונטנה לפני חצי מאה: אימפלה עתיקה, שוול כוחנית, סדאן מודל 50 ומשהו, וגם שברולט בל-אייר לבנה וארוכת כנפיים שבמושב הנהג שלה יושב בחור קצת - אזהרה: תקינות פוליטית קיצונית לפניכם - מוזר.

"מיי ניים איז איוון דה טליבאן", מסתובב אלינו בחיוך פסנתרי האיש המוזר, שלא החליט אם ללכת על רסטות או על קרחת, אז הוא סגר על משהו באמצע. הוא נותן עוד חיזוק קטן לג'וינט השמנוני שמונח לו בזווית הפה, ומתחיל לנהוג ברשלנות בבל-אייר הלבנה והארוכה.

"אתם באים איתי ל'צ'ה גווארה'", הוא אומר בעודו מפרק שאכטות בין הכיכרות של שו-דה-פון.

"עזוב", אנחנו אומרים, "קח אותנו למלון".

"בירה אחת", הוא מפציר.

"שיכנעת אותנו", אנחנו משיבים.

"אתם תאהבו את המקום, זה בחלק האדום של העיר".

"מה יש שם, קומוניסטים?".

"לא", מחייך אלינו איוון דה טליבאן דרך המראה. "זונות".

התשובה במלוכסן

עזבו השקפות פוליטיות בצד: יש לנו סימפטיה גדולה לצ'ה גווארה. האיש ידע לחיות, כולל שתייה וסיגרים וקובה והמינגוויי, שלא להזכיר את הקשר הרוחני שהוא יצר עם כוסיות-על. בקיצור, אות ומופת. אבל מה, הבר שקרוי על שמו ממוקם בחור שאנחנו עומדים בו חצי קפואים, וממש מצטערים שלא בחרנו נהג קצת יותר סטנדרטי. בכל זאת, המקום לא מזכיר את צ'ה גווארה בשום פנים ואופן. בינתיים.

הבר המצחין נראה בכלל סגור, עם כיסאות על השולחנות והכל. "יאללה, נזוז למלון?", שואל בתקווה רכרוכית ז' שהצטרף אלינו. אבל איוון דה בלגן לא ממש מתרשם. הוא פותח את הדלת בבעיטה ודוהר פנימה כשהוא מושך אחריו חבורת זכרים צברים מבוהלת. "תעשה להם בירה", הוא זורק לברמן הטורקי וממשיך למה שנראה כמו קיר, אבל מתגלה כדלת נסתרת. איוון פותח, ובפנים אנחנו מגלים את המהפכה האמיתית.

היינו רוצים לכנות את החבורה שסביב השולחן היחיד בחדר המעושן "טובי בניה ובנותיה של שו-דה-פון", אבל יש בעיה עם זה. גם כי גילם הממוצע נושק ל-80, גם כי כי רובם לא הצליחו לעשות הרבה יותר מלהסיט את המבט לכיווננו, גם כי כמות האלכוהול בדמם היתה מפוצצת ינשוף אכיפה של משטרת התנועה, וגם כי לכולם ביחד היו חמש שיניים. בקיצור, בתיאום מופלא עם המכונית שבה הגענו, נחתנו בשנות ה־50.

אבל אם כל הרטרו הזה נשמע כמו דבר רע, אז תקשיבו: הפלוס-מינוס חצי שעה הזאת ב"צ'ה גווארה" היתה החתיכה הכי מרגשת ביומיים שעשינו בשווייץ. מאוחר יותר נישן בסוויטות העצומות של ה-Bürgenstock Bahn, קומפלט עם תצפית קסומה על שכבת העננים שמכסה את אגם לוצרן, אבל צ'ה ייחרט במוחנו יותר מהמדינה כולה, והרבה-הרבה יותר מהעיר כולה. אז נכון, שו-דה-פון היא מולדתו של לואיס שברולט ושל כמה חברות שעונים ידועות, אבל בשבילנו היא תמיד תהיה גם פינה הזויה, אדומה, ומאוד-מאוד מעושנת.

יש לנו חשבון לסגור

אחרי שסיכמנו את הסוגייה השווייצרית, בואו נסגור חוב עיתונאי לאמריקה: למרות ההיסטוריה של מותג שברולט, ולמרות שהוא חלק מבית ג'נרל מוטורס, העובדה שהוא גם חלק בלתי-נפרד מההוויה האמריקאית איננה מובנת מאליה. היא היתה מובנת לגמרי עד לפני משהו עשר שנים, אבל אז התחילו הצרות הגדולות של דטרויט. כמה גדולות? פשיטת רגל ומחיקה טוטאלית, ככה גדולות. והצרות האלה העמיקו עד כדי סכנה אמיתית ומוחשית לשלומו של הקונצרן כולו, שקיבל בעיטה מטורפת לפרצוף בשלהי העשור הקודם.

כל זה נראה היום קצת פחות אובדני, בעיקר אחרי שממשל אובמה הזרים כמה עשרות מיליארדים לשיקום ההריסות בתמורה לשליטה מעשית בקונצרן (ואחרי שהסנאט אסר על המנהלים הבכירים להגיע לארוחות צהריים במטוס הסילון הפרטי של החברה). אבל ההצלה של שברולט לא באה כתוצאה מזריקת העידוד הפיננסית שקיבלה GM, אלא ממקום אחר. מקום שבו ועדי עובדים וקרנות פנסיה הם דבר קצת פחות מהותי ביחס שבין המוצר הסופי לפס הייצור. מקום שנקרא דייהו, וממוקם בקוריאה הדרומית.

וזה כבר לא שריר אמריקני

לכאורה אין שום דרך לחבר בין אייקון אמריקאי למדינה אסייתית, אבל בואו נגיד את זה פשוט ומהיר, ואפילו לא כל-כך כואב: אם ג'נרל מוטורס לא היתה מקבלת החלטה אסטרטגית לשים יד על יצרן מכוניות הקרטון דאז דייהו, ולהשתמש בבסיס הדרום-קוריאני כמקפצה שתהפוך אותה למותג שמוכר בכל העולם ולא רק בטקסס, GM היתה היום יצרנית רכב קטנה יותר מסוזוקי. ככה מתחברת מכונית שרירים אמריקאית ליצרן אסייתי, וככה נולדה השברולט שאתם מכירים היום.

אה, כמעט שכחנו: נהגנו גם ב-Volt החשמלית-היברידית-בנזינית, ואפילו בסוניק 1.3 דיזל ובקרוז. כולן של שברולט, באמת, והיה ממש גדול. אבל בהזדמנות אחרת.