שיטה מסוכנת: הפסיכואנליזה הרסה את קרוננברג
דיוויד קרוננברג יצר סרטים מדממים, חרקים מזוויעים ומסרים חתרניים נבואיים, עד שהוא זנח את כל אלה לטובת ניתוח פסיכולוגי שטחי. לקראת צאת סרטו "A Dangerous Method", בדקנו איך הפך במאי השוליים הגאון לבמאי מיינסטרים בינוני
גבר חטוב (ג'יימס וודס) שמנהל ערוץ פורנו, אוחז בקלטת וידאו שגונחת וזזה לו בין הידיים, ונראית חיה לחלוטין. כשהוא מכניס אותה ומפעיל את המכשיר, הוא נשאב, פשוטו כמשמעו, אל תוך שפתיים ענקיות (של דבי הארי מ"בלונדי") שבוקעות מהטלוויזיה, קצת אחרי שקיבל הסברים שהחיים האמיתיים קורים שם, על המסך, ולא בחיים הקטנים שהוא מנהל בלי שאף אחד יצפה בו.
הטריילר ל"וידאודרום". נבואי למדי
כך מתנהלת אחת הסצנות הקולנועיות המוחשיות והמטרידות ביותר ב"וידאודרום", סרט נבואי למדי שביים דיוויד קרוננברג ב-1983. הבמאי, כיום בן 68, העביר בסרט בו תוכנית טלוויזיה חדשנית גורמת לצופה בה להזיות על שינוי העולם וסאדו-מזוכיזם, מסר מדויק עד צמרמורת לגבי החשיבות שנייחס בעתיד לתוכניות שמדמות את המציאות, ולכל המתרחש על המסך הקטן בפרט, ובעולם הווירטואלי בכלל.
לא חתרן, לא נושך, לא מדמם
כעת, כמעט 30 שנה ועשרה סרטים מאוחר יותר, סרט חדש של קרוננברג מגיע למסך: "A Dangerous Method". הסרט מעורר רגשות מעורבים, בין ציפייה לחשש מאכזבה - תחושה המלווה בשנים האחרונות את כל יצירתו של קרוננברג, שנדמה כי משהו קרה לה. הסרטים שלו כבר אינם חתרניים. הם נושכים ומדממים הרבה פחות, ומשאירים חותם חלש יותר על הצופה, אם בכלל.
"שיטה מסוכנת". לא בטוח שיספק את הסחורה
הסרט החדש מתפאר בכוכבים כמו ויגו מורטנסן (אותו קרוננברג ליהק בשלושה סרטים ברצף לאחרונה), קירה נייטלי והכוכב העולה מייקל פסבנדר. הוא עוסק במערכת היחסים של שני הפסיכואנליטיקאים הגדולים, פרויד (מורטנסן) ויונג (פסבנדר) עם מי שהחלה כמטופלת קשה (נייטלי) והפכה למומחית מזוכיסטית בעצמה.
למרות סצנות הלקאה חושניות בין פסבנדר לנייטלי, לא בטוח שהסרט יספק את הסחורה. כשסרטיו של קרוננברג היו אלימים וברוטאליים, הם לא היו רק מזעזעים, אלא גם טובים יותר. וככל שהוא מתעדן ומנסה להשתלב בתעשיית המיינסטרים, הייחוד שלו נעלם ונבלע בתוך ביצועים בינוניים ותסריטים מייגעים.
האכזבה גדלה עוד יותר כשמתבוננים לעומק בסרטיו המוקדמים. כבן לאב עיתונאי ובעל חנות ספרים, קרוננברג הקנדי גילה את כשרונו כשהחל בגיל צעיר לכתוב סיפורים מפחידים. לאחר שסיים תואר בספרות ולמד קולנוע, הוא תרגם את הרעיונות המטרידים שבראשו, בשילוב החיבה שלו לחרקים - לסרטי אימה. וכך, סרטיו כללו התנהגות אנושית שיוצאת מכלל שליטה, לצד יצורים מפלצתיים.
הפחד שבפנים
סרט הקולנוע הראשון שלו היה "Shivers" שיצא ב-1975, וכלל שילוב מנצח של מחלת מין, מגיפה אלימה שהופכת חולים לדמויי-זומבים וטפילים שנראים כמו חרקים שעברו מוטציה גנטית. האחרונים יחזרו גם בסרטיו הבאים.
"Shivers". שלל סצינות gore מדממות ואלימות פיזית ומינית
הסרט דל התקציב מציג ניסוי רפואי עם טפיל שיוצא מכלל שליטה. הרופא רוצח את האשה ששימשה לו כשפן ניסיונות ומתאבד, אך הטפיל, שמעורר את הליבידו, עבר הלאה לעוד ועוד אנשים, סיבה מצוינת לשלל סצינות gore מדממות ואלימות, פיזית ומינית.
קרוננברג המשיך את אותו קו מחשבה ב"Rabid", בו שחקנית הפורנו לשעבר מרילין צ'יימברס מגלמת אשה שמסוגלת לעכל רק דם אדם, בעקבות ניתוח שמציל את חייה לאחר תאונת אופנוע. היא טורפת את קורבנותיה בעזרת איבר חדש ובולט דמוי פין שמגיח מבית השחי שלה, ולאחר מכן הם הופכים לזומבים בהמוניהם.
"Rabid". אשה מעכלת דם אדם באמצעות מה שנראה כמו פין
הסרט הצליח לפעול בשני מישורים, ובכך גדולתו, כמו סרטים נוספים של קרוננברג: בנוסף להיותו סרט gore טראשי לחובבי הז'אנר, הוא אוצר בתוכו אמירות על פחדים אנושיים יומיומיים, המשולבים ביצרים המודחקים ביותר שלנו.
פסיכולוגיה, כך ניתן להסיק, אינה זרה לקרוננברג. אבל עד לעשור האחרון הוא נתן לה ביטוי עקיף, דרך סצנות אלימות ובוטות, או באמצעות הזיות שהועברו ממוחו הקודח אל זה של דמויותיו, ובלי יותר מדי הסברים פטפטניים. סרט ראשון שלו שעוסק בנושא מפורשות, הבליח לאחר הגירושים המכוערים מאשתו הראשונה, כשביים את "The Brood" ב-1979.
"The Brood". גרסה מופרעת ל"קריימר נגד קריימר"
במה שכינה "הגרסה האישית והמופרעת שלו ל'קריימר נגד קריימר'", מתואר ניסיונו של אב למנוע מאשתו המאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי לגזול ממנו את בתו. העניינים גולשים מעבר לדיונים של עורכי דין, כאשר הטיפול הפסיכולוגי שהוענק לגברת גורם לה ללדת ילדי-תפלצת קטנים, שרוצחים כל מה שעומד בדרכה כשהיא כועסת. קרוננברג הודה שחלק מקווי האופי של הדמות היו דומים לאלה של אשתו לשעבר.
"הזבוב". הכרה ממסדית בדמות האוסקר
אחרי "וידאודרום", שצפייה חוזרת בו כיום מגלה עד כמה האבחנות המוצגות בו כהזיותיו של ג'יימס וודס מדויקות לזמנים בהם אנו חיים, זכה קרוננברג להכרה גדולה יותר. היא אף התעצמה עם הסרט שבא אחריו, "הזבוב" בכיכובו של ג'ף גולדבלום, שזכה באוסקר בקטגוריית האיפור, שעזר להפוך את המדען (גולדבלום) להכלאה בין בן אנוש לזבוב.
הוא נטש לרגע את חיבתו לחרקים ב"תאומי המריבה" מ-1988, אחד מסרטיו הטובים ביותר, בו ג'רמי איירונס מגלם תפקיד כפול של אחים תאומים, שניהם גניקולוגים. הסרט שהוגדר בזמנו כמותחן פסיכולוגי לכל דבר, הציג טיפול בנושאים של קנאה וזהות מבלי להיכנס למלל רב מדי, אלא בעזרת אווירה, כלי ניתוח מפחידים ובלבול גם של הצופה לגבי מי הוא מי.
הזוי ושנוי במחלוקת
קרוננברג נכנס לשנות ה-90 כשהוא ממשיך לשוטט במחוזות הלא נודע, כשעיבד את ספרו אפוף ההזיות הנרקוטיות של וויליאם בורוז, "ארוחה עירומה", איתו זכה בפסטיבל ברלין. הספר כמו נוצר בשביל קרוננברג, שנהנה משילובים בלתי מתקבלים על הדעת של חרקים עם איברים אנושיים, או במקרה הזה מכונת כתיבה שהופכת למקק ענק שמדבר עם בורוז מפי הטבעת שלו.
"ארוחה עירומה". מכונת כתיבה שהופכת למקק שמדבר מפי הטבעת
הוא המשיך לעוד עיבוד של ספר, שנוי במחלוקת עוד יותר. "קראש", על פי ספרו של ג'יי ג'י באלרד היה סרט רציני, שהציג את ג'יימס ספיידר כגבר המתוודע למשיכה מינית המתעוררת ממעורבות בתאונות דרכים הכוללות פציעות, מקלות עד מסכנות חיים.
נקודת ציון חשובה בקריירה שלו הגיעה עם "אקזיסטנז" מ-1999, שזכה בפרס על יצירה יוצאת דופן בפסטיבל ברלין. הסרט מתפקד כמו אחיו הצעיר והשמח יותר של "וידאודרום", בעיסוקו בנושא קרוב ביותר. הפעם מדובר בשני שחקנים במשחק וירטואלי (ג'ניפר ג'ייסון לי וג'וד לאו) ההולכים לאיבוד בין המציאות לעולם המשחק הדומה לו.
"אקזיסטנז". יצירה יוצאת דופן
קרוננברג הפגין יכולת לשלב אקשן עדכני עם תפיסות ומסרים חתרניים, הפעם לגבי האופן בו קל ללכת לאיבוד בתוך עולם הגיימינג, ולהטיל ספק באמינותו של העולם בו אנו חיים עצמו, כשהתהיות נכנסות בצורה קלילה, עם הרבה צבעים וללא רצינות תהומית.
אותה רצינות, שהציצה כבר בטיפול שלו ב"קראש", וב"Spider" מ-2002, בו רייף פיינס משחזר טראומות ילדות, הרימה את ראשה הכבד ב"היסטוריה של אלימות" ב-2005. הסרט מציג לא מעט אלימות, כיאה לשמו, אם כי מעודנת מבעבר.
הוא מעלה את התהייה עד כמה אנחנו מכירים את עברו של האדם איתו אנו ישנים כל לילה, והאם זה משנה בכלל. הוא היה מועמד לשני אוסקרים, על תסריט מעובד, ולשחקן משנה לוויליאם הארט על תפקידו כדמות מהעבר של ויגו מורטנסן, שחייו השקטים בהווה מופרעים על ידו.
סימנים של חולשה
הסרט המנומס פעל כמו הכרזה של קרוננברג על יציאה מתחום הביזאר והאימה לז'אנרים עם קהל גדול ומיינסטרימי יותר, וסלל את הדרך למותחן "סימנים של כבוד". נעמי ווטס האוסטרלית מגלמת בריטית ממוצא רוסי, שמסתבכת עם המאפיה הרוסית כשויגו מורטנסן הניו יורקי ווינסנט קאסל הצרפתי, אמורים לשכנע את הצופים שהם אכן רוסים מסוכנים.
"סימנים של כבוד". לא יודעים על מה הם מדברים
אם מישהו אחר היה מביים את הסרט, במאי מותחנים מתחיל כלשהו, ניחא. אבל כשמוצר כה בינוני, עם עלילה פשטנית על אמהות ויחסי אבות ובנים יוצא מתחת לידיו של מי שלא התבייש לבעוט לצופים שלו במעיים עד כה, זה הופך את השעמום לתסכול.
מדובר באחת הפעמים הבודדות בהן עוברת תחושה שלא משנה כמה תחקיר נעשה, קרוננברג וסטיבן נייט שכתב את התסריט, פשוט לא יודעים על מה הם מדברים, אולי בגלל שמדובר בתסריט שאמור להיות ריאליסטי. כך נותר מקום לריבוי קלישאות, שאפילו סצינת המכות בעירום מלא של מורטנסן בסאונה לא יכולה לפצות עליהן.
סרטו החדש של קרוננברג מתבסס על שלוש דמויות שכל מהותן היא ריפוי בדיבור, ולא במעשים. קשה לקוות שההצלפות המדוברות של נייטלי יהוו עשייה מספקת. האלימות וההזיה לא היוו זעזוע רק לשם זעזוע בסרטיו הקודמים, אלא ככלי המחבר את הצופה היישר אל מסרים על פחדינו הכמוסים ביותר. חבל שהבמאי עצמו לא משכיל עוד להמשיך להשתמש בכלי הזה, שהפך את סרטיו לאפקטיביים כל כך, ובחר להדחיק אותו אל מתחת לפני השטח.
