האיש שלא שם פלאש באייפון
הביוגרפיה של סטיב ג'ובס, שעתידה לראות אור בעברית בשבוע הבא, היא כר פורה, גם אם מבולבל, של סיפורים על אדם מרתק על רקע אחת התעשיות הגדולות של העולם המערבי בחצי המאה האחרונה. זה גם סיפור על אדם רדוף-שדים שחייו יכולים להקרא כטרגדיה יוונית גדולה
התיאור הזה, שמופיע בפרק ה-11 של הביוגרפיה הארוכה של סטיב ג'ובס מאת העיתונאי וולטר אייזקסון, שראתה אור בתחילת השבוע שעבר, ממצה את אישיותו המשונה של אחד האנשים החשובים בתעשיית המחשוב האישי בשלושים השנים האחרונות: אדם שיותר מיכולת טכנית או מוח אנליטי ניחן בכריזמה מהפנטת, ביכולת בלתי אנושית כמעט להפוך שונאים למעריצים ומוצרי מותרות זניחים לנחשקים.
עוד על סטיב ג'ובס:
אבל הביוגרפיה, אפילו שג'ובס הזמין אותה באופן אישי, ואף השתתף בה (הוא התראיין למעלה מ-40 פעם לאורך שנתיים) אינה שיר הלל. זהו תיאור מפורט, לעיתים מפורט מדי, של אדם מורכב ובעל צדדים אפלים ושל התעשיות והאנשים שהוא בנה, הרס ושינה לעד בכוח הכריזמה המהפנטת שלו.
הבעיה עם סטיב
זו גם ביוגרפיה אישית מאוד. אייזקסון מכניס את עצמו לנרטיב פעם אחרי פעם; אנחנו עדים לארוחות בוקר, צהריים, ערב משפחתיות רבות שהביוגרף, שקשה שלא לכנות אותו ביוגרף-החצר, נוכח בהן. שם הוא יכול לספר לנו מה ג'ובס אכל (מעט מאוד, גם ברגעים שבהם הסרטן לא מכניע אותו), כמה פעמים החזיר את המיץ במסעדה אחת, משום שחשד שהוא שלא נסחט במקום (שלוש), כמה ביסים אכל, לקראת סוף חייו, מפאי דלעת שהטבח שאישתו שכרה הכין לו (אחד).
באחד הרגעים האלו, ייתכן שזו פגישתם האחרונה של ג'ובס ואייזקסון, שואל הביוגרף את הטייקון מדוע טרח להשתתף בכתיבת ביוגרפיה כזו. "רציתי שהילדים שלי יכירו אותי", אומר לו ג'ובס. "לא תמיד הייתי שם בשבילם, ורציתי שידעו למה ושיבינו מה עשיתי".
אבל אם ארבעת הילדים של ג'ובס ילמדו להכיר אותו דרך הביוגרפיה הזו, הם יצטמררו. למרות כל ההצלחות העסקיות והאמנותיות הכבירות המתוארות, התמונה שאייזקסון מצייר של ג'ובס האדם היא של אישיות אנטי-חברתית, של אדם רדוף שדים, הסובל אולי מהפרעה נרקיסיסטית קשה, שהתנהגותו, לעיתים קרובות, דוחה: ג'ובס בן העשרה (ולמרבה הצער, גם בן העשרים ומשהו) יהיר ומהיר להתווכח; נוטה להתקפי זעם ילדותיים; מסרב להתקלח, משום שהוא מאמין בטעות שהתזונה הטבעונית שלו מונעת ריח גוף; בפרויקט הראשון שלהם יחד, ג'ובס מרמה את השותף שלו סטיב ווזניאק כדי לגרוף לכיסו כמה עשרות דולרים בודדים; ג'ובס המבוגר יותר - למעשה, עד מותו - הוא מנהל מן הגיהנום, שנוטה להשפיל את עובדיו באופן פומבי ולעיתים קרובות, במטרה לעודד עבודה קשה.
אבל בעיקר מוצג כאן ג'ובס כמעט כשקרן פתולוגי. ג'ובס לוקח לעצמו קרדיט על דברים שלא קרו; מתאר את ההיסטוריה האישית שלו באופן רביזיוניסטי במיוחד ומתמרן עובדים וחברים כדי שיעשו כרצונו. טריק אפקטיבי במיוחד של אייזקסון בהקשר הזה הוא להציב את הדברים שג'ובס סיפר לו על מקרה היסטורי מסויים מול עדויות של אחרים. כאן מתגלה מיומנותו האמיתית של אייזקסון: כמו עורך דין תביעה מעולה, בהדרגה ובסבלנות, הוא מציג את מושא הביוגרפיה שלו כמי שאי אפשר לסמוך על אף מילה שיוצאת לו מהפה.
למה אין פלאש באייפון וסיפורים אחרים
ההיסטוריה של ג'ובס מלאה בסיקורים עיתונאיים מלאים בפרטים עסיסיים. מפתיע לגלות, אם כן, עד כמה הצליח אייזקסון לדלות פרטים שלא היו ידועים קודם: החל מהעצות שהוא משיא לנשיאי ארה"ב (לקלינטון הוא מייעץ, בפרשת לווינסקי, לומר את האמת, עצה מוזרה מפיו של ג'ובס; את אובמה הוא מזהיר שהוא עומד להיות נשיא של כהונה אחת); נחשפים כאן גם פרטים לא נעימים, כמו מערכת היחסים הבעייתית שלו עם בתו הבכורה ליסה, שנולדה לו כשהיה בן 23, ושבמשך עשור התכחש לקיומה (אבל קרא על שמה את המחשב שהקדים את מקינטוש); את יחסיו הבעייתיים עם נשים ועם משפחתו; וגם את העובדה שסרב לקבל טיפול במשך חודשים ארוכים אחרי שהתגלה אצלו סרטן, עיכוב שאולי עלה לו בחייו.
סיפור אחד, שיעניין במיוחד את הקוראים של ynet מחשבים, עוסק במערכת היחסים בין ג'ובס ובין אדובי. אפל ואדובי צמחו יחד - ג'ובס טוען בספר שבזכותו הצליחה - ומחשבי מקינטוש היו הראשונים לקבל את תוכנות העריכה הגרפית שהפכו את אדובי להצלחה עולמית. אבל כשחזר ג'ובס לאפל, בסוף שנות התשעים, וניסה לחדש את השותפות עם אדובי, צעד שהוא ראה כקריטי להצלחת המחשב, קיבל ג'ובס כתף קרה. בשלב הזה, הנהלת אדובי לא ראתה במקינטוש הלא-מצליח פלטפורמה רווחית מספיק.
ג'ובס, כפי שקרה פעמים רבות בנראטיב המוצג בביוגרפיה הזו, רתח מזעם. הוא חש נבגד. מקינטוש קיבל כלי עריכת וידאו ותמונה משלו (בעזרת צוות שנגנב כמעט כולו מאדובי, צעד שלא מוזכר בספר). שנים אחר כך, במקרה או שלא במקרה, הושק האייפון ללא תמיכה בפלאש. קל להאמין לג'ובס, שטוען באופן פומבי שפלאש הוא מוצר מלא באגים, שנוצר על ידי "אנשים עצלנים". אבל גם קל מאוד שלא להאמין לו.
אמנים אמיתיים מסיימים את הפרויקט
כשנכנס ג'ובס מחדש לאפל, ב-1997, הג'וב הראשון שלו היה לחסל כמעט את כל מה שהחברה עשתה. אייזקסון מספר שלחרדתם של אנשי אפל, ג'ובס הגיע לישיבה אחת, צייר טבלה בת ארבעה תאים וציין: זה מספר המוצרים שאנחנו אמורים לייצר. מחשב נייד אחד ומחשב נייח אחד, הן לשוק העסקי והן לשוק הפרטי. בשלב הזה ייצרה אפל עשרות קווים שונים של מוצרים במטרה למקסם את הרווח שלה, טקטיקה שלא עבדה. ג'ובס איחד את כולם, חיסל את מחשב כף היד ניוטון, שהוא שנא במיוחד, ופיטר כשלוש מאות עובדים. פעם אחרי פעם אנחנו למדים מהביוגרפיה שהכוח האמיתי של ג'ובס הוא היכולת להתמקד: לבטל את כל מה שלא חשוב ולהתרכז רק במה שיביא לאפל ולעצמו תועלת. לעיתים, כשמדובר ביחס שלו לאנשים הסובבים אותו, היכולת הזו נראית חולנית; לעיתים, כשמדובר באפל, מדובר בגאונות עסקית.
למרבה הצער, היכולת להתמקד היא שיעור שאייזקסון לא למד מג'ובס. הספר, שבגרסת הפרינט האנגלית שלו משתרע מעבר ל-650 עמודים, מזכיר את המדיניות של אפל לפני 1997: הוא מנסה להשיג הכל. זה ספר רכילות (הוא מתאר בהנאה גדולה מסיבות ימי הולדת, ארוחות משפחתיות, ריבים בין ג'ובס ובנות זוגו); זה ספר המנסה לתאר את התעשייה לאורך שלושים וחמש שנים; בשלב מסוים הוא גולש לביוגרפיה זוגית של ג'ובס והארכי-אויב, ארכי-שותף ביל גייטס; זו ביוגרפיה אישית ומקצועית. ל"סטיב ג'ובס" אין, בנוסף, סיום; במקום זה ננקט כאן טריק המזכיר את החצי השני של "שיבת המלך", החותם את טרילוגיית שר הטבעות: אפילוג אחרי אפילוג אחרי אפילוג; אחד המתאר פגישה בין ג'ובס לביוגרף שלו, פרק המחלק ציונים ליכולותיו של ג'ובס ומסכם את הישיגיו המקצועיים; יש אפילו אפילוג מצולם אחד, שהוא למעשה המענג מכולם.
חלק מהסיבה לחוסר המיקוד הזה היא ללא ספק מותו המוקדם-מדי של ג'ובס. "סטיב ג'ובס" היא אמור לראות אור רק במהלך 2012 (היה אמור להיות לו גם שם אחר: "iSteve: The Book of Jobs", שם היתולי ושנון יותר, שהיה מתאים אם נושא הספר היה בין החיים), אבל השוק דרש ביוגרפיה ועכשיו, ואייזקסון ועורכיו נעתרו, על חשבון מיקוד, קיצור והידוק. דמויות משנה מוצגות כאן מחדש פעמים רבות; רעיונות מוסברים כאן לעייפה, פעם אחרי פעם.
ועם זאת - וגם עם הנטייה להתעסק יתר על המידה באישי וברכילותי - הרבה חורים תמוהים פעורים במארג חייו האישיים של ג'ובס. פול ג'ובס, אביו המאמץ של סטיב, הוא דמות חשובה בחלק הראשון של הספר, אבל בשלב מסוים הוא נשמט מן הנרטיב. אם חי או מת, הקורא יכול רק לנחש. אחותו המאומצת, פטי, מוצגת לרגע, ואז חוזרת רק בהערה של ג'ובס, לגבי כך שהוא שמח שמצא את אחותו הביולוגית, מונה סימפסון, משום שלאחותו המאומצת לא היה קשור.
בחר את הביוגרף הנכון
באג נוסף בספר - כמו הרבה מהדפקטים במוצרי אפל, אולי זה היה, מנקודת מבטו של ג'ובס, בעצם פיצ'ר - הוא שהביוגרף של ג'ובס הוא אמנם עיתונאי מנוסה ומוערך (אייזקסון ניהל, בשלבים שונים בקריירה שלו, את CNN ואת מגזין טיים) - אבל לא עיתונאי טכנולוגיה. חוסר הידע של אייזקסון מוביל לכמה נקודות חולשה משעשעות ומשעשעות פחות בספר - נדמה, למשל, שאייזקסון לא יודע שגרסאות 1.0 עד 3.11 של חלונות, שהעתיקו ממערכת ההפעלה של המקינטוש, אינן מערכות הפעלה בעצמם; בשלב מסוים טוען אייזקסון שג'ובס בחר שלא לתמוך בפלאש רק במכשירי אייפד, במקום באייפון.
ובעיקר, הספר לא מצליח לצייר תמונה שלמה של הפעילות של אפל לפני חזרתו של ג'ובס לחברה. הקורא שאינו בקיא בהיסטוריה של המחשוב האישי לא יבין מן הנרטיב הזה הרבה מהדברים שחשוב להבין כדי לשים את יצירתו של ג'ובס בפרספקטיבה הנכונה. חלק מהטענות שנגזרות מההבנה החלקית הזו - כמו שג'ובס הוא זה ששינה את שוק המוזיקה, ולא תוכנות שיתוף הקבצים, שהרגו את מודל הדיסקים - פשוט משונות.
חוסר הידע הזה מוביל לכמה נקודות שהן משעשעות וקוריוזיות הרבה פחות. אייזקסון, שבענייניו האישיים של ג'ובס מצליח להיות חד וביקורתי, נשבה, בתיאור עסקיו של ג'ובס, באותו שדה עיוות מציאות מפורסם. פעם אחרי פעם נכשל אייזקסון באתגר (הלא-קטן, יש לציין) של לשים את המוצרים המהפכניים של אפל בקונטקסט ביקורתי.
דוגמה אחת בעניין הזה נוגעת לעיצוב המוצר של אייפון והשימושיות שלו. פעם אחרי פעם מספר לנו אייזקסון שבאפל, מחלקת הפיתוח כפופה לגחמות מחלקת העיצוב של ג'ונתן אייב (פעם אחת אפילו מצליח הספר להראות את התוצאות הלא-חיוביות של ההנהלות הזו, כשהוא מתאר את פרשת "אנטנה-גייט", שבה התגלה שבשל דרישות העיצוב של אייב, סבל אייפון 4 מבעיית קליטה). הספר אפילו מצליח לתאר באופן מספק את הוויכוח בין מי שמאמינים ביצירת פלטפורמה שהיא "גן פתוח", למי שמאמינים, כמו ג'ובס, שצריך לשלוט בכל אספקט של חוויית המשתמש, ולא לתת לו להתקין או לשנות כרצונו את המוצר שרכש.
ועם זאת, הספר לא מזכיר אפילו פעם אחת שהאייפון יצר תעשייה נלווית של עטיפות וכיסויים המגנים על האייפון, מוצר שהעיצוב הנשגב שלו הפך אותו רגיש מדי לתלאות היומיומיות שעובר טלפון בכיס המכנסיים של המשתמש; ותעשייה נלווית גדולה באותה מידה של פריצות, מעקפים, אפליקציות חתרניות וחנויות אפליקציות מחתרתיות, המיועדות למשתמשים שמרגישים שאפל מתנהגת כלפי המשתמשים שלה כגננת קשוחה.
תקלה חמורה יותר במפגש בין עיתונאי ביקורתי ובין שדה עיוות המציאות של ג'ובס מתרחשת כשאייזקסון מתאר את הדרך שבה הפכה אייטיונז מתוכנת ניהול לאייפוד לחנות המוזיקה הגדולה בעולם. הההתנהלות המבריקה של ג'ובס מול חברות התקליטים הגדולות מתוארת בפירוט, על כל נפתלות המשא ומתן; אבל הפיתרון שהשיג ג'ובס, לפיו קבצי המוזיקה מוגנים בהתקן נגד העתקות - מה שמכונה DRM - עורר ביקורת גדולה, ומיצב את ג'ובס סופית לא כיצרן של מחשבים חתרניים למי שלא אוהבים את שלטון האח הגדול, אלא כהתגלמות הארצית ביותר של אותה שתלטנות בעייתית כלפי הצרכנים והמוצרים שהם רכשו. הביקורת על פיתרון ה-DRM, והדרך שבה אפל נאלצה לזנוח את הפיתרון הזה, באופן חלקי, לא מופיעות כלל בביוגרפיה.
ועם זאת
גם בלי הייפ מבית אפל אפשר לטעון ש"סטיב ג'ובס", על כל חסרונותיו, היא אחת מהביוגרפיות המרתקות והמותחות שיצא לכם לקרוא. מוצג בהם אדם שאי אפשר שלא להעריץ ואי אפשר שלא לתעב. אייזקסון מצליח לתאר את ההתרחשויות מאחורי הקלעים של כמה מההתרחשויות המרתקות של תעשיית הטכנולוגיה (וגם, לרגע קצר, הקולנוע) של העשורים האחרונים. הסאגה ארוכת השנים של ג'ובס - מהצלחה פתאומית ומסחררות בגיל של כמעט-ינקות, לגלות שלא מרצון מהחברה שהוא עצמו הקים; לשנים השחונות של NeXT, להצלחה המטאורית של פיקסאר ו"צעצוע של סיפור", לחזרה המשיחית לאפל, לתחייתה המזכירה את עוף החול, לאיימק, לאייפוד, לאייפון ולאייפד - ועד למוות המוקדם מדי בידי מחלה שאפילו שדה עיוות המציאות לא יכל לחסל - זהו סיפור שאין שני לו בעולם הטכנולוגיה של העשורים האחרונים, והוא נקרא כמו שג'ובס היה ודאי רוצה לראות את חייו: לא עוד סיפור על מנכ"ל של עוד חברת טכנולוגיה, אלא דרמה יוונית גדולה.
הביוגרפיה של ג'ובס באנגלית זמינה בחנויות המקוונות (גם בפורמט קינדל). מעדכנים אותנו שהתרגום כבר זמין למכירה בחנויות.
