"דרייב": הנאה תוך כדי תנועה
"דרייב" בכיכובו של ריאן גוסלינג אינו סרט של מסר, אלא של מצב רוח. השודד האולטימטיבי מוביל את העלילה, תוך שמירה על סטייל מוקפד ומחוות סגנוניות לסרטי עבר. מה שיכול להיראות כמו קולנוע של פוזות ריקניות, יכול גם לספק הנאה רבה
"דרייב" ("Drive") הוא הסרט השלישי בכיכובו של ריאן גוסלינג שעולה למסכים בפרק זמן של קצת יותר מחודש (אחרי "טיפש, מטורף, מאוהב" ו"משחקי שלטון"). התמהיל של סרטים אלו מגלה כי הוא תוקף בכל החזיתות - גם דמות נוטפת סקס אפיל להנאת הצופות ("טיפש"), גם גיבור בדרמה הוליוודית "איכותית" ("משחקי") וכעת סרט אמנותי המסמן כי הוא אינו מתכוון להתנכר לשורשיו בקולנוע העצמאי.
ראיון עם ריאן גוסלינג: "גיבור 'דרייב' הוא באטמן וגם ג'וקר"
החלטה זו ניכרת בנכונותו להשתמש במעמדו העולה בכדי להביא להוליווד את הבימאי הדני ניקולס ונדינג רפן. בחירה נועזת במי שעבודותיו הקודמות (טרילוגיית "Pusher", הפרופיל המסוגנן והאלים של פושע מטורף ב"ברונסון") הוכיחו שיש לו דרך משלו והיא רחוקה מהשטאנץ ההוליוודי. בחירה זו הוצדקה כש"דרייב" זכה בפרס הבימוי בפסטיבל קאן האחרון.
גיבורו נטול השם של "דרייב"הוא נהג השודים האולטימטיבי. מקצוען הנותן 5 דקות מזמנו לשודדים אותם הוא ממלט - פרק זמן המספיק לביצוע עבודה מושלמת. בשעות היום הוא עובד במוסך המנוהל על ידי שאנון (בריאן קרנסטון), האחראי על בניית המכוניות המשודרגות הנדרשות למלאכת הלילה הפלילית. יחדיו הם רוקמים חלום לקנות מכונית מרוץ, ולהתחיל להרוויח כסף גדול בזכות כישוריו של הגיבור.
חלום זה מחייב שותפות עם המממן - גנגסטר יהודי בשם בארני רוז (בגילומו המפתיע והמוצלח של אלברט ברוקס). שותפו של בארני נינו (רון פרלמן) גנגסטר יהודי נוסף המדמיין שהוא שייך למאפיה האיטלקית, פגע בעבר ברגלו של שאנון. ההיעזרות באנשים אלו תוביל, כצפוי, להסתבכויות בהמשך העלילה.
לא רק קשוח
אך חרף מקצוענותו, שלא לדבר על הז'קט עם עיטור העקרב המוזהב שאיתו הוא מקפיד להסתובב, הגיבור אינו רק קשיחות וקור רוח. בינו לבין שכנתו איירין (קארי מאליגן) נדלק ניצוץ. אך סטנדרט גבריאל (אוסקר אייזק), בעלה של איירין, משתחרר מהכלא ומשבש את התפתחות המהלך הרומנטי. למרות שסטנדרט רוצה להפוך דף, חובות העבר יגררו אותו לניסיון שוד נוסף שבו יהיו מעורבים גם הגיבור ובלאנש היפה (כריסטינה הנדריקס).
"דרייב" אינו סרט של "עלילה" או "מסר" - אלא של מצב רוח, מחוות סגנוניות לסרטי עבר וסטייל מוקפד.
הסצנה של שוד, נהיגה והתחמקות הפותחת את הסרט, מבוימת בדייקנות של שעון שוויצרי - ללא שניה או מחווה מיותרת. סצנה זו מסתיימת בסדרת שוטים אפלוליים שבהם מוצג הגיבור נוהג ברחובות לוס אנג'לס, ברקע מוזיקת סינטו-פופ המהדהדת לשנות ה-80 ועל התמונה מוטבעות האותיות המחוברות והוורודות של כותרות הפתיחה. זהו רגע המבחן: אם על שפתיו של הצופה נמרח חיוך של הנאה, הכרה בדיוק הלא-סביר המחבר מרכיבים הטרוגניים אלו, הרי שהוא מוכן לשעשוע המסוגנן אותו מציע הסרט. מה שיכול להחוות כקולנוע של פוזות ריקניות, יכול, מהצד השני, לספק הנאה רבה מאיכויות מסוגננות אלו.
מבקרים רבים השוו, בצדק, את "דרייב" לסרטו הנפלא של ז'אן פייר מלוויל "הסמוראי" (1967). השוואה קולעת עוד יותר תהייה לצאצא האמריקאי של "הסמוראי - "נהג" (1978) של וולטר היל, המכיל גם הוא נהג שודים המפגין מקצוענות עילאית וקור רוח על אנושי. נכון שמול שני סרטים אלו "דרייב" נראה קצת פחות מקורי, ובכל זאת לא הגיוני להעריך אותם, ובה בעת לפסול את מה שוינדינג רפן מנסה ומצליח לעשות.
תחושה של רטרו
בהשוואה למקורות השראה אלו, "דרייב" שם דגש רב יותר על המימד הרומנטי המאפשר לסדוק את השריון של הדמות. הבעיה שאיריין כדמות חסרה נוכחות ואופי, אלא מתפקדת במהותה כמושא לערגה רומנטית. ובכל זאת יש רגעים זכורים ובעיקר סצנה המתרחשת במעלית ובה רוך מתחלף באלימות פראית.
תחושת הרטרו נובעת מהצמצום שגוזר על עצמו הסרט. השימוש במכונית נושא אופי של
מקצוענות "קלאסית" כמו במרדפי המכוניות של ימים עברו ("בוליט" עם סטיב מקווין). אופי הנהיגה שונה באופן מובהק ממרדפי המכוניות המופרכים שבהם משופע הקולנוע העכשווי. הטון הייחודי נוצר בהפרה המסוגננת של ריאליזם זה, באמצעות דרך בימוי הסצנות והצבעוניות של דמויות המשנה.
למרות ש"דרייב" זכה להצלחה מוגבלת בארצות הברית, ברור שוינדינג רפן לא יחזור במהרה לדנמרק. שיתופי הפעולה העתידיים שלו עם גוסלינג בפאזה המסוקסת שלו יבטיחו זאת (בדרך דרמת אגרוף תאילנדי ולאחריה חידוש של סרט המד"ב “Logan’s Run”). ופרויקט החלומות? וינדינג רפן הביע את רצונו לביים סרט קומיקס על גיבורת העל וונדר-וומן בכיכובה של כריסטינה הנדריקס. סרט שיבטיח לעשות למחוכים את מה ש"דרייב" עושה לכלי רכב.