"לאן נעלם משה גז": מי רוצה לדעת?

• לא על הבורקס לבדו: סרטי ז'אנר בקולנוע הישראלי
• עוד על קולנוע וטלוויזיה בעמוד הפייסבוק שלנו
  

מעט רקע: ב-1976 יצא לאקרנים סרטו של אלמוני, משה גז שמו, "המלאך היה שטן" בכיכובה של אופליה שטראל (אז בימי טרום סטלה המגמרת). הסרט הביא את סיפורה של אישה נרדפת, שבמנוסתה מפני גבר מסתורי נאספת על ידי חוואי מתבודד (גז עצמו). הלה כולא אותה בחוותו, אך האישה מצליחה להימלט רק כדי שתתגלה, בסופו של דבר, כרוצחת סדרתית של ילדים שבעקבותיה דולק בלש משטרתי. מעבר לפונקציות הבמאי-תסריטאי-שחקן מילא יוצר "המלאך היה שטן" גם את תפקידי הצלם, המלחין, מעצב הכותרות, התפאורן, התאורן, העורך והמפיק.

"לאן נעלם משה גז". האם זה משנה?(צילום: באדיבות משה גז)

הסרט הוסר מעל מסכי קולנוע "גורדון" בתל אביב אחרי פחות משבוע, ומאז שקע בתהומות הנשייה. אני עצמי התוודעתי אליו כאשר ידידי, איש הקולנוע שאול שיר רן, הפקיד בידי קלטת מאוספו הפרטי. לבני, כמסתבר, צפה בסרט בילדותו, ומאז הוא מתקשה להשתחרר מהשפעתו. מה בדיוק היה בו, ב"המלאך היה שטן", שהפך לאובססיה של הבמאי-המתעד-את-עצמו בחיפוש אחר היוצר הנעלם? לא ברור. חבריו מתקשים להשתתף בהתלהבותו, וגם שחקני הסרט הזניח, בהם אלי סנדלר ומירי בן דוד האלמוניים, לא ממש זוכרים אותו לטובה, אם בכלל.

לפני כעשור וחצי נערכה בסינמטק הקרנה חגיגית של הסרט. כבר אז, בכתבת תחקיר שפורסמה במקומון תל אביבי, נחשפה העובדה שגז חי לו בשלווה בארצות הברית. בחלקו השני של "לאן נעלם" - הכותרת מחווה, כמובן, לסרטו המיתולוגי של אברהם הפנר על דניאל וקס - יוצא לבני לפגוש במושא הערצתו. הלה מתפרנס מהמצאת "פטנטים" (שטיבם אינו מובהר כלל), ועמל בחריצות על עריכתו המחודשת של סרטו היחיד והמושמץ.

דאחקה או סתם גחמת ילדות?

מהי החשיבות שמזהה לבני בסרט? גם זה לא לגמרי ברור. רק זיכרון מעורפל של "אלימות", "מרדפים", "יריות". לו מדובר היה בניסיון לעמוד מחדש על חשיבותה, שלא זוהתה בזמן אמת, של יצירה משמעותית בנוף הקולנוע הישראלי - ניחא. אבל לעשות סרט שלם שבמרכזו חיפוש אחר במאי וסרטו האבוד, מבלי שהמוטיבציה לכך תובהר אפילו ברמז? עניין תמוה לכל הדעות.

אפשר להעריך (אם זו אכן המילה הנכונה) את "המלאך היה שטן" על שום היותו סרט האימה הישראלי הראשון. מבחינה זו, גז ניסה לעשות בו דבר שטרם נראה בקולנוע העברי. אבל לבני אינו מתיימר לדון בסרט ברצינות, וקשה לדעת אם בעבורו ההתעסקות בסרט היא דאחקה, או גחמת ילדות בלתי פתורה.

"לאן נעלם" משרטט את דיוקנו של אדם שחלם קולנוע, ושהגשמת החלום לוותה גם בניפוצו. גז של 2011 הוא עדיין חולם ואינדיבידואליסט, ההוזה את שיבתו

של "המלאך היה שטן" בגדול אל המסכים (הגרסה הנוכחית עומדת על שעתיים וחצי). אבל לבני, בעיקר בזכות קצב טרחני, שב ומראה לנו את גז בחדר עבודתו, שקוע במלאכת הקודש של העריכה, אך לא ממש חושף את האינדיבידואל שמאחוריו. האם מדובר ביוצר שהקדים את זמנו, או אכן בתשובה הישראלית למי שנחשב לבמאי הגרוע בתולדות הקולנוע? (השוואה מופרכת מיסודה, שכן אד ווד זכה למעמד המפוקפק בזכות קורפוס יצירתי שלם בעל מעמד של קאלט).

דווקא עתה, כשהקרנות החצות הסינמטקיות של "הטרמפיסט" מעניקות לסרטו הנשכח של עמוס ספר מ-1972 מעמד של "סרט פולחן" - אפשר היה לצפות שלבני ידון באופן משמעותי יותר ביצירות האבודות של הקולנוע הישראלי. למרבה הצער, זה לא קורה, ואת הרגע המוצלח היחיד ב"לאן נעלם משה גז" מספק דווקא מופע האימים המבריק של דרור יזהר, הספרן המיתולוגי של סינמטק תל אביב.