דוגמנית בלי ראש? פוגע ברגשות הנשים
חברות הפרסום טוענות כי הן נדרשות על-פי חוק להראות התחשבות ב"רגשות הציבור", בפרסום מודעות. אבל מה עם רגשות הנשים?
בשבוע שעבר נפתח מאבק בין חברת ביגוד ועיריית ירושלים על כך שראשה של דוגמנית נחתך בפרסומות בעיר. חברת הביגוד ניסתה להסביר את הצנזורה של נשים ממודעות בעיר כדרישה של העירייה. העירייה, מנגד, הכחישה בכל תוקף את ההאשמות ואף איימה על החברה בתביעת לשון הרע.
נשים בחוצות העיר וחברות הפרסום סופגות את ההפסדים. שנית, הן נדרשות על פי חוק להראות התחשבות ב"רגשות הציבור".
בינתיים מסתבר שהחוליה החלשה באמת, זו שנכנעה לתכתיבים קנאים, היא חברת הפרסום. חברת הפרסום טוענת שהיא אחראית על הצנזורה של נשים משני טעמים. ראשית, יש לה שיקול כלכלי: קיצונים חרדים נוהגים להשחית תמונות של
צנזורה פרסומית
ירושלים: סנדי בר בלי ראש ופוקס בלי בר רפאלי
מירב קריסטל
ראשה של סנדי נותר מחוץ לשלטי הוניגמן בעיר ותמונות של בר הועלמו מחנות פוקס בשכונה מעורבת. החברות "מתחשבות באוכלוסייה החרדית" וחברת השילוט טוענת: "אחרת ישרפו את השלטים"
לגבי הטיעון הראשון יש איתו באמת בעיה והיא אוזלת היד של המשטרה. עד כה המשטרה לא הצליחה למגר את הוונדליזם הקנאי. חברי הקבוצה הקיצונית המכונה "הסיקריקים" שורפים בתים של אויביהם, פוגעים בחנויות עם מוצרים לא "צנועים" בעיניהם ותוקפים נשים ברחוב החרדי. המלאכה קשה מפני שהציבור החרדי לא מסגיר את פושעיהם בקלות ויודע לחמוק מהשלטונות.
בכל מקרה התוצאה היא שרבות משכונות החרדיות סובלות מהיעדר חוק והגנה. גרוע מזה, התנהגות פרועה זו מזמן גלשה לשכונות לא חרדיות בעיר והקיצונים משחיתים מודעות ללא חשש. פתרון אפשרי הוא לעודד את חברות הפרסום לתבוע את המשטרה על כישלונותיה בהגנה על ההשחתה, אבל בינתיים חברות הפרסום מעדיפות פשוט לסגת ולהיכנע לחרדים: יותר קל להם ויותר משתלם כלכלית. נדרשים אומץ ומימון למהלך, אך יש לקוות שמישהו ירים את הכפפה.
גם העירייה יכולה לפעול
הטיעון השני יותר מורכב אך טמון בו תקווה. מסתבר שיש חוק עירוני וגם סעיפים בחוזה ההתקשרות של העירייה עם חברות פרסום ששומרים לעירייה את הזכות לדרוש ממפרסמים לפסול או לדרוש שינוי בפרסום אם הוא פוגע באינטרס של העירייה או ברגשות הציבור (סעיף 25.3.3 בחוזה העירוני).כאן יש אולי אפשרות לעירייה לנקוט בצעד נועז ולטעון שעל חברות הפרסום לדאוג למראה פלורליסטי ושוויוני - ולחייב אותן לדאוג שנשים יופיעו במודעות. הדרת נשים וצנזורה בוטה כגון זו של המקרה הנדון פוגעות באינטרס של העירייה ובדימויה הציבורי כעיר פלורליסטית שעומדת על זכויותיהן של נשים - גם בייצוג בפרסום. כלומר, אפשר להגדיר מחדש את "האינטרס העירוני" ובכך לשמור על כבודה של העיר ועל כבודן של הנשים החיים בה.
מחוק העזר והחוזה עולות שאלות נוספות וחשובות. האם אפשר להגדיר גם את "רגשות הציבור" אחרת? עד היום משמעות הביטוי היתה שיש להתחשב באוכלוסייה השמרנית ביותר ובעיקר בגברים חרדים קנאים. אבל אולי בכל זאת גם לציבור הרחב יש רגשות? האם אפשר להגדיר "רגשות הציבור הכללי?" האם אפשר להתחיל לתבוע חברות פרסום על העלמת נשים או חיתוך גופן כפגיעה בנשים וחוסר רגישות לציבור? כלומר, האם גם לנשים יש רגשות?
המונח "רגשות הציבור" מנוצל היום ככיסוי להדרת נשים מכוונת על ידי גברים. על הנשים והציבור הגברי העומד לצדן לדרוש להגדיר את הדבר מחדש. גם לנשים יש רגשות ועליהן לדרוש ייצוג הולם, מכובד ומכבד, גם בחוצות העיר.
לורה ורטון היא חברה במועצת העיר של ירושלים מטעם מרצ
לפנייה לכתב/ת 
הפרסומת בירושלים
הפרסומת בתל-אביב
מומלצים
