האם בנים יחידים באמת מפונקים יותר?

לפני שמונה שנים זה היה נראה לי כמו בגידה , לא פחות. שלוש שנים התענגתי על בתי הבכורה, בניתי לשנינו את הביחד המיוחד, השמור רק לאבא-בת, ואז אשתי, במפגן חוצפה נדיר, מודיעה לי שכדאי להיערך להרחבת התא. מה הרחבה? התא הזה חמים ותקין כמות שהוא, ואנחנו לא צריכים שום הרחבות ושיפוצים. לא תודה. תרמתי במשרד.

הטורים האחרונים של גיל ונטורה בערוץ הורים:

צרחתם על הילדה בלי שליטה? תסלחו לעצמכם

להישאר בבית או לצאת לעבוד: מה עדיף?  

תמיד צריך לגבות את בן הזוג מול הילדים?

נו, אז יש גם דברים שהורים עושים נכון

אשתי היתה סבלנית כדבעי נוכח ההתנגדות האינפנטילית של בן זוגה (מה גם שנוכחותי נדרשת בתהליך הייצור), וכעבור כמה ימים ניערתי את העלים וירדתי מבויש מן העץ שטיפסתי עליו. במבט לאחור שתי מפלצות עיקריות היו אחראיות לרתיעה שלי: לא רציתי "לקלקל" לבת שלי ולי עצמי את חלקת האלוהים הקטנה (באיזשהו שלב אפילו צמד המילים "לא פייר" התנגן בראשי, אבוי לפדיחה), אבל מעבר לכך, הטלתי ספק ביכולתי לעמוד בכלל במשימת פיצול המשאבים/אהבה הזו. בעולם טורדני והישגי, שמדגיש כל כך את חיוניות המולטי-טאסקינג, נצמדתי כמו רבים מחברי לאסטרטגיית "רק משימה אחת בכל פעם".

שנים וחיתולים רבים זרמו בירדן מאז, וכשהתעמקתי בנושא גיליתי שיש לא מעט הורים שנושאים את אותו חשש ואפילו לוקחים אותו באופן מובנה צעד אחד קדימה: הם מחליטים מראש להביא ילד אחד לעולם. למה הכוונה ב"לא מעט הורים"? אם שולחים מבט לאמריקה, מבשרת הטרנדים הבלעדית של הפלנטה, העין חוזרת ובידה נתונים ברורים וצועקים: בשנות ה-70 כ-8.5% מהמשפחות חבקו ילד אחד בלבד מתוך בחירה. בתחילת שנות ה-2000 הנתון הזה זינק ל-18%, והיום מעריכים שכרבע מהמשפחות בתפוח הגדול וב-50 המדינות שסביבו הינם הורים גאים לבן יחיד.

תפסיקו להתסכל על מגמות כחוק בל יעבור 

אז הבנו שמדובר בתופעה. השלב הבא הוא להתפלמס בשאלה המתבקשת: האם זה טוב ליהודים (ולכורדים, סינים, בריטים ובלתי מסווגים)? התובנה העממית במגרש זה נחרצת ונעדרת ספקות: "אוי ואבוי לכם! שלא תעיזו לעשות את זה לילד! זאטוט שלא גדל לצד אח אחד לפחות חזקה עליו שיגיע אל בגרותו כשהוא מפונק/אומלל/בודד/אגוצנטרי/חסר יכולת חברתית ועם פרונקל נורא בלחי השמאלית שלו".

שוב אנחנו נופלים למהמורה הזו – נוטלים מגמות שלכל היותר נכונות באופן סטטיסטי ומתייחסים אליהן כאל חוק מתמטי בל יעבור במתכונת של "אם X אז בהכרח Y". נושאים פסיכולוגיים מורכבים (כמו התפתחות נפש האדם, למשל) נוטים להיות, ובכן,מורכבים: יש להם הרבה אספקטים, הם מושפעים מאינספור גורמים, והמשחק היומיומי האיטי שבו מעורבים ילד וסביבתו יכול לספק עשרות תסריטים של תיקון, קלקול או סטטיות.

נתחיל את הדיון ביצרנים, קרי אמא ואבא. בכל הנוגע לתופעת הבן היחיד, אפשר לקבוע בזהירות שמדובר בתופעה מודרנית שנובעת מהשפעות החיים המודרנים על נפשם של ההורים המודרנים. הנימוקים הבולטים לאסטרטגיה הזו הם פיננסיים (עוד ילד = יותר הוצאות ופחות זמן) רגשיים (קושי נתפס בהענקת חווית הורות טובה לכל הילדים גם יחד) לייפסטייליים (יוותר לנו פחות זמן פנוי להשקיע בזוגיות) ואפילו אקולוגיים ("לא רוצים לתרום לצפיפות האוכלוסין בעולמנו הדחוס ממילא" – ואני נשבע שלא המצאתי את הנימוק הזה!). בשורה התחתונה – מדובר בתופעה מתרחבת עם מנועים חזקים שעוד תוסיף ותשגשג, על פי רוב ההערכות.

אבל עזבו את ההורים – מה עם הקטנטנים? האמנם נפשם של היחידים שסועה ומבולבלה? המחקרים בתחום, כדינם של מחקרים בתחום, עשויים לסייע לנו להיכנס לפרופורציות. הסכיתו:

ראשית, הם לא מפונקים. ממש לא. הנתון הכי עקבי במחקרים מצביע על יתרון אקדמי ואינטלקטואלי מסויים לילדים יחידים בהשוואה לבני גילם. ממצא זה חזר גם כשבדקו ציוני בית ספר/אוניברסיטה וגם כשסקרו ביצוע של מטלות עבודה. כנראה שגדילה בסביבה אינטלקטואלית מעשירה (דהיינו עתירת מבוגרים) עושה טוב לקטע ההישגי. כללית, רוב ההשוואות בין יחידים לילדים "רגילים" לא הצביעו על יתרון פסיכולוגי מובהק לצד זה או אחר.

אל תיבהלו - פשוט תיערכו

הקטנוניים שבינינו יציינו שפה ושם אכן נמצאו אבעבועות ייחודיות לבן/בת יחידים – נטייה מוגברת לפרפקציוניזם, קושי מסוים בהסתגלות חברתית ויותר דיווחים על תחושות בדידות. עם זאת, מילת האזהרה שהושמעה פסקה אחת אחורה שוב רלבנטית – פרופורציות! מדובר במגמות שנבדקו על מאות ואלפים. מסוכן ואף אידיוטי לכווץ אותם לכדי מסקנה נחרצת על עתידו העגום של הבן היחיד של השכנים מקומה ארבע.

כללית, אם תמחלו לי על הניסוח הכלכלי, רוב הפסיכולוגים יסכימו שהתועלת שבהבאת ילד נוסף עולה על הנזק. עם זאת, אמירה זו אינה חורצת לשבט את גורלם של כל הבנים היחידים במתחם ארץ הקודש. לכל היותר היא מצביעה על כך שילדים יחידים מהווים קבוצה מוגדרת שנמצאת בסיטואציה מוגדרת שיש עימה סיכונים וסיכויים. הורים טובים ושפויים לא אמורים להגיב במצהלות או בקינות, אבל הם בהחלט אמורים להיערך לזה בתבונה.

קחו דוגמה מאזור אחר. אם בית הספר החדש של הילד מצוי עשרה קילומטרים ממקום מגוריו, האם פירוש הדבר שהונחתה מכת מוות על עולמו החברתי? ברור שלא! המשמעות הפרקטית של הסיטואציה הזו תהיה שאמא ואבא'לה יצטרכו כנראה לשנס מותניים ומכוניות ולהסיע את הזאטוט אל חבר מרעיו באופן מוגבר.

להיות בן יחיד איננה מחלה, בדיוק כמו שנוכחות של שניים-שלושה אחים אינה מתכון בטוח לאושר. כל שנדרש מהורים סבירים לעשות הוא לחזור על מה שהם עושים ממילא – להבין מהם נתוני הפתיחה ולהתמודד איתם בתבונה, ואם אפשר – גם ברגישות. המשך שבוע מצוין.

גיל ונטורה הוא פסיכולוג, יועץ קריירה ומומחה לחשיבה יצירתית. לקורסים, ייעוצים והרצאות של גיל