"הקסם של ז'אק" מאת סמי ברדוגו

הקסם של ז'אק

ז'אק וארבעתנו כבר שנים קבוצה אחת. מצחיק אותנו לחשוב כמה זמן אפשר להישאר יחד. נראה שכלום לא משתנה אצלנו, וקשה לדמיין שמשהו ישבור אותנו. תמיד רק ז'אק ואנחנו, אנחנו וז'אק, ארבע נשים וגבר אחד. הפסקנו לחשוב שאולי משהו מוזר קורה לנו. עברנו את גיל שלושים. אף־אחת מאיתנו לא חושבת לעזוב את המקום הזה עם מישהו אחר. אנחנו קוראים לעצמנו 'חברים הכי־טובים'. כולנו נולדנו כאן, וכמעט באותו זמן. מִימִי ואריאלה קטנות מעליזה ומאידָה בשנה. ז'אק קצת יותר מבוגר מכולנו. רק לפני שבועיים חגגנו את יום־ההולדת שלו, ועכשיו הוא בן ארבעים־ושתיים, ולא נראה כזה.

"הילד האחרון של המאה". קובץ הסיפורים מאת סמי ברדוגו

כולנו רואים איך הכל מתפתח בבתים החדשים מסביבנו. אנשים שלא הכרנו באים לכאן מערים גדולות בארץ, אבל אין לזה שום השפעה עלינו. לז'אק יש אהבה גדולה למקום הזה, והוא מעביר אותה גם אלינו. בלי שכמעט הרגשנו, כל שנה חיברה בינינו יותר ולא נתנה לנו לעזוב. ז'אק יודע להביט נכון על הרחובות והבתים של המקום הזה, ואותו מבט בדיוק הוא מעביר לכל אחת מאיתנו, ואנחנו מחזירות לו תשובה בעיניים ומיד מביטות אחת על השנייה, מרגישות ערבוב של המבטים, כאילו הם רצים במעגל בלי הפסקה, ובלב אנחנו מסכימות לא להשתנות ולא לבגוד באמונה של החברוּת.

מִימִי היתה הראשונה שאמרה על ז'אק שהוא לא משתנה ותמיד נראה צעיר, והוא, כששמע את זה, התרגש נורא ופתח עיניים גדולות, כאילו סיפרו לו הפתעה שלא ידע, ואז קם לחבק את מִימִי מול העיניים של כולנו, והיתה בתוכנו דקירה נעימה של חום. מאז אנחנו מקבלות את זה כמו עובדה. הכל בגלל הפָּנים שלו, שנשארים חלקים ונקיים בלי קמטים, ומסתדרים עם העיניים שיש להן מין צחוק קבוע. אנחנו לא מדברות על כך, אבל יש בינינו הסכמה שהקסם של ז'אק הוא הדבר שמושך כל אחת מאיתנו אל הקשר החזק שיש בינינו בקבוצה.

אידה אומרת שגם בגלל השיער השחור שלו אפשר לחשוב שהוא צעיר יותר, ובגלל האופן שהוא מסרק אותו ומשאיר פסים ישרים וקבועים שתמיד מראים אותו מסודר ונקי. ז'אק מקבל ביטחון עם השנים. הוא לא מסביר כלום על הקסם שלו ורק משתמש בו כמו אוכל נורמלי שאוכלים כל יום, ממשיך לחייך אלינו ושואל לאן הולכים היום, בודק בבית של מי נפגשים בפעם הבאה, וככה מכניס סדר ביום־יום שלנו. כולנו יודעים את התוכניות הרגילות ולא מנסים לשנות אותן. עליזה גרה ממש קרוב לאריאלה. היא עוצרת אצלה וממנה שתיהן ממשיכות למימי. אחר־כך הולכות שלושתן רבע־שעה עד לבית של אידה. בזמן האחרון יותר נוח לנו שהמפגש שלנו הוא אצלה. ז'אק כבר נמצא שם ומחכה לנו. הוא מגיע מהכיוון ההפוך ואפילו לא עוצר בבית שלו, הולך ישר מהעבודה אל הפגישות שלנו.

כבר רבע־לשבע בערב. הזמן בסדר ולא מאוחר. אפשר להגיד שעוד עשר דקות נשב בסלון אצל אידה. עליזה קנתה במכולת עוגת שמרים ושוקולד. השקית של העטיפה מרשרשת בין הידיים שלה. היא בטח תהיה לנו טעימה יחד עם הקפה שנשתה ושאר הכיבוד שנאכל. שומעים את נעלי־העקב שלנו על המדרכה. כולנו נועלות עקבי שפיץ בינוניים, חוץ מאריאלה, שאוהבת אותם גבוהים במיוחד. העקבים עושים קול של חשק כשהם נוקשים על המדרכה, אבל הקור החזק שנִהיָה בזמן האחרון משתלט גם בערב הזה. אף־אחת מאיתנו לא זוכרת מזג־אוויר חורפי כל־כך בתחילת הסתיו. האוויר הזה חדש כאן, והוא מביא גם התרגשות, עושה חוטים בבטן שדומים לגבעולים דקיקים שנובטים מגרעין צעיר.

כשאנחנו הולכות ברחוב אי־אפשר לדבר על ההרגשה הזאת במלים, כי יש בה גם פחד לא ברור, כאילו אנחנו נגררות אל תופת לא־אכזרית, ואף־אחת לא רוצה להיות בתוכה ולהרגיש כמו קליפה שעוד רגע מתפצחת. ואולי בגלל זה אנחנו מתחילות ללכת מהר יותר, כאילו איזה סימן פנימי נתן לנו הוראה להזדרז, ושלושתנו מתקדמות באותו קצב ומזהות את הבתים שמקרבים אותנו. לפעמים אנחנו מציצות על חלון של מטבח, או של סלון, ומנסות לגלות מי חדש בבית הזה, ואם יש בו משפחה צעירה שמוציאה קולות של הורים וילדים, ולאט־לאט אנחנו כמעט נרגעות לפני המפגש המתקרב.

כדאי שנגיע כבר אל אידה. אצלה, בסלון, יש אור חזק, שמאיר את הספה ואת שתי הכורסאות. ז'אק כנראה כבר יושב על הימנית ומחכה שניכנס, ואז יתמלאו שלושת המקומות הפנויים על הספה, ואחת מאיתנו תשב בכורסה השנייה, השמאלית, אולי שוב אידה, כמו שקורה בזמן האחרון, ומימי, שתמיד שמה לב לבחירה שלה, אומרת לה שתיתן גם לה לשבת שם פעם ממש מול ז'אק. היא זורקת את המשפט הזה וז'אק לא חוסך מאיתנו את העיניים שלו, מדלג בהן בינינו בסדר לא קבוע, ואנחנו, ארבע הנשים החברות הטובות שלו, מחזקות אתו את הקבוצה האחת.

אתמול הוא בדק במיוחד אם כולנו מגיעות היום אל המפגש, רצה לוודא שאף־אחת לא תהיה חסרה. בקול שלו לא גילינו משהו שונה, אבל בִּפְנים היתה לנו תחושה נמסה קרובה להחלטה חשובה, שבטח לא תהיה לנו ברירה ונשמע אותה יוצאת בקול של ז'אק, ואולי נדע עם מי הוא מבקש לעשות איזה מעשה.

הטלוויזיה עושה רעש של רקע קבוע. אנחנו לא מסתכלים בה, ובינתיים ארבעתנו מדברות על העבודות שלנו ועל הכסף שכל אחת מרוויחה. "אל תעשו השוואות", אמר ז'אק קודם, כשאריאלה ביקשה שכל אחת תגיד כמה כסף היא מרוויחה בחודש. "אבל חוץ מז'אק, כי כולנו יודעות שהסכום שלו יותר גבוה", אמרה מיד אריאלה, ומימי לא הסכימה לדיבורים האלה, "זה גם תלוי כמה את משקיעה בשעות", ואז גם עליזה הצטרפה אליה, וז'אק הינהן אליה בראש, ועכשיו הוא מציץ בעליזה, והיא מחייכת אליו ומיד גם אומרת לו, "אני צודקת או לא צודקת?" ורואים שהיא שמֵחה ומתרגשת יותר מתמיד, והפנים שלה מסמיקות כל־כך עד שמימי לא מתאפקת ואומרת לה, "מה יש לך את? הפנים שלך כמו עגבנייה". "שום דבר אין לי", עונה לה עליזה וקמה והולכת למטבח.

כולנו מתעלמים מהדקות האחרונות. אריאלה צועקת אל עליזה בנימוס, "תביאי את העוגה עכשיו?" "תיכף", עונה לה עליזה מהמטבח, ופתאום יש שקט בסלון. הטלוויזיה כמעט שקטה, אחרי שז'אק הנמיך את הקול שלה והשאיר רק את התמונות. אידה קמה לדבר עם מימי, ולא ברור אם מימי מקשיבה לה. אריאלה עוברת לכורסה הריקה, וז'אק מתופף ביד על הירך שלו. "עוד לא מצאת את המקום שלך?" שואלת מימי בצחוק את אריאלה, ואריאלה לא עונה לה ורק מקפלת רגל על רגל ונעלי־העקב שלה בולטות יותר, ונדמה שז'אק מביט עליהן ועולה בעיניים שלו, נשאר כמה שניות על הפנים של אריאלה ועובר להביט על הספה, ושלושתנו צוחקות ביחד, ופתאום ז'אק קם, ואנחנו קופצות בלב ורואות את הפנים שלו מוארים ורציניים, ויש בהם מין גירוי נעים שדומה לממתק, ובדיוק עליזה באה עם הקופסה של העוגה פתוחה מהניילון, והיא נעמדת קרוב לז'אק ומסתכלת בנו.

"לא שמת על צלחת הגשה?" שואלת אותה אריאלה. "זה טוב גם ככה", אומר לה ז'אק ולוקח את העוגה מהידיים של עליזה, שם אותה על השולחן ונשאר כפוף כמה שניות. אחרי שהוא מזדקף הוא אומר לנו, "נכון שזה טוב גם ככה?" "זה באמת לא משנה", עונה לו מימי, וז'אק מהנהן אלינו בראש ומצמיד את השפתיים הדקות שלו, שנדמה כאילו הן נסגרות בנשיקה שנשלחת אלינו, ואולי אפילו צליל של מצמוץ שפתיים נשמע סביב השולחן, ואנחנו כאילו עם חידה, וז'אק משאיר אותנו ככה ומסתובב אל עליזה שנשארה לעמוד, מחזק את העיניים שלו עליה ומביא את כף היד שלו אל שלה ואומר לה, "בואי", והוא מוביל אותה אחריו, ושניהם נעלמים למסדרון, ואנחנו שומעות את הדלת־זכוכית של החדר השני נסגרת.

"מגרד לי בכל הגוף בזמן האחרון", אומרת אידה וזזה לא־נוח על הספה. אנחנו חושבות שאולי נשׂים קול על התמונות של הטלוויזיה, אבל מימי לא נראית רגועה, ואריאלה עושה פנים של כאב, וכולנו רוצות רק לקום מהסלון, ואז אידה שולחת יד אל השַׁלָט ומעבירה תחנה וגם מגבירה את הקול, ופתאום אנחנו רואות את עליזה במסדרון ואנחנו קופאות.

"מימי? בואי", קוראת עליזה אל הסלון.

"אני?" עונה לה מימי וקמה לאט ומזיזה קצת את הראש והולכת למסדרון ונכנסת

לחדר השני והדלת לא נסגרת עד לסוף.

אי־אפשר להקשיב למה שאנחנו רואות בטלוויזיה. אולי זאת איטלקית, או ספרדית, מה שמדברים שם. אנחנו בלי סבלנות וצריכות לשמוע ולראות משהו מובן, משהו מהמקום שלנו, משהו שאנחנו מכירות, בדיוק כמו הקבוצה הקטנה הזאת שלנו, שנמצאת עכשיו בבית של אידה ועוברת ביחד עוד ערב שגם אם הוא מפוצל ולא יודעים מי יצטרף אל מי, בכל־זאת הוא ערב מופלא כמו נשף, וכל אחת מחכה לדעת יותר על השנייה ועל ז'אק, שבחרנו להיות אתו בחיבור הזה, וגם הוא בחר בנו, וממשיך כל הזמן להוציא לנו המצאות, ואנחנו עונות לו במעשים בינוניים של הוללות שכונתית, שאין בה הרבה ברירה, והיא כמעט מביאה לנו אושר חגיגי, שמגיע אל כל אחת מאיתנו בתור שלה.

אבל גם עכשיו, בערב הזה, כשאנחנו שוכבות על מיטה בחדר כמעט סגור, או יושבות על הספה מתחת לאור צהוב וחזק, אפילו עכשיו אנחנו לא יודעות אם משהו נהרס אצלנו, ואם יבוא מישהו ויגיד לנו איך צריך להקשיב, ומה כדאי לעשות עם מקרה כמו שלנו.

"הקסם של ז'אק", מתוך ספרו של סמי ברדוגו "הילד האחרון של המאה", הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד.