"הוואי 5-0": אי אפשר לעלות על הגל של אתמול

גרתי בבית הכי קרוב לחוף, וכשהנועזים מבין בני כיתתי הריחו באויר אפשרות לאקשן אמיתי, הם היו מטלפנים לשאול מה מצב הגלים. לא הבנתי בזה כלום, אבל קיבלתי הדרכה: ים שטוח, ים עצבני ופסגת השאיפות - תצורות גלים מרהיבות עין וראויות לגלישה של אמיצים - הוואי חמש-אפס. אף פעם לא יצא לי להגיד לילדים חדורי התקווה שיש דבר כזה והוא נשקף מחלוני. זה לא הפריע לנו להמשיך לחלום.

"הוואי 5-0". השוטרים של היום

לסדרות טלוויזיה אין תהילת עולם, ואין להתעצב על כך שזוהרן הזמני אכן חולף. לפעמים הן מצליחות להיתקע בתרבות הפופולרית לתקופה ארוכה, כמו חמש-אפס המקורית, שחיה על מסכים בעולם במשך שתים-עשרה עונות. אנחנו לא ידענו אז שיש עונות, או שצבע עיניו של דאנו מ"בוק הים, דאנו" ירקרק-בהיר. הכל היה שחור לבן: בלוריתו המתבדרת של סטיב מקגארט, מכונית המרקורי שלו ששעטה במרדפים לאורך חופי האי הקסום, ערכי המוסר של השוטרים והפושעים גם יחד.

למה היינו מכורים לה? כי היא היתה קצבית, מהירה וחסרת אלטרנטיבה. בערוצים האחרים - למי שקלט אותם באמצעות אנטנה רמה ונישאה - שידרו המנוני תהילה לגמאל עבדול נאצר ולמלך חוסיין. מרחוק, מבעד לשלג על המסך, אפשר היה לקלוט בקושי תוכנית-דת קפריסאית.

אז אהבנו אותה מאוד, וזמזמנו את נעימת הפתיחה - מן המוצלחות ביותר בהיסטוריה של הטלוויזיה - ויצאנו לתפוס מרגל סיני מסוכן, וו פאט שמו, במשך תריסר עונות עד לפרק האחרון. בינתיים, דגי רקק וקרימינלים מסוכנים כאחד זכו לבוז הצונן של סטיב היפה והבודד שלא הרבה לחייך, בטח בגלל שרצחו את אבא שלו. בפעם היחידה שהוא התנהג באלימות כלפי חשוד, זה היה כשהוא ירק על מישהו שהזכיר את הרצח הזה.

רימייק חסר קתרזיס

לעולם לא יגיעו לאחוזי הצפייה המקוריים

כל אלה היו סיבות טובות מספיק, בעיני בעלי הזכויות, לעשות רימייק. הצרה היא שפשוט אי אפשר, כפי שהוכח בניסיון הקודם בשלהי שנות התשעים. ב- CBS לא הצליחו ללמוד מהעבר, ולא הבינו דבר חשוב עוד יותר: לטלוויזיה, בניגוד לספרות קלאסית, למשל, אין באמת קיום על-זמני. תכניה הם תלויי מציאות, ורוח הזמן היא שמחוללת את הגלים הגדולים ביותר, היפים ביותר והבלתי מושגים.

הפרק הראשון של המוצר החדש לא יזכה לעולם לאחוזי הצפייה ההיסטריים של המקור, ובהתאם הוא הוגלה לערוץ 5 של הכבלים, שם מתקיים עולם אידאלי לגמרי, בו הטובים הם עדיין שוטרים - אבל כבר מותר להם להרביץ לרעים עד זוב דם מלאכותי בדרך למעצר המוצלח.

"אנחנו שוטרים מסוג חדש", אומר צ'ין הו המחודש, שחקן אסיאני שמגלם את צ'ין הו הישן שבכלל לא הזדקן ב-43 שנה מאז עלתה הסדרה לאויר ב-1968 - והוא צודק. אלו שוטרים עם אייפונים שמשלמים מזונות, מאוהבים בילדות שלהם ותוך כדי מרדפים נועזים הם עסוקים בשיחות נפש עמוקות, משל היו בנות גילמור עם אקדח.

התסריט כל כך מאולץ שבא לבכות. סטיב מקגארט ג'וניור הוא קצין נועז בכוחות המיוחדים, כמו אבאר שלו, ובדיוק כשהוא תופס טרוריסט מסוכן בדרום קוריאה מצלצל הטלפון, ועל הקו - אבא, מישהו שדומה מאד לג'ק לורד המנוח, שמת כבר לפני 13 שנה. לראשו של האב מוצמד אקדח, כי אחיו של הטרוריסט המסוכן הפך אותו לבן ערובה. האב מפציר בבנו לא להיכנע ונורה בראשו, הבן יורה בטרוריסט וחוזר להוואי להלוויה, שם מציעה לו המושלת של הוואי להקים מין חסמבה שכזאת - יחידת עילית שתטפל בטינופת האנושית באיים היפים.

הוא לא רוצה אבל מתרצה אחרי מפגש עם דאנו, שאינו דאנו המקורי, וצ'ין הו - שכן אמור להיות המקורי: ולצ'ין הו יש בת דודה מדהימה שבדיוק גמרה בית ספר לשוטרים, אז גם היא מצטרפת. רוח הזמן תובעת נשים בתפקידי ממשל ושיטור בטלוויזיה, אבל עדיין יש להם רק שמות פרטיים, ועדיין הן נאלצות להתאמץ יותר: השוטרים הזכרים צריכים רק לדעת לקלל ולירות. הגברת החדשה היא גם אלופת גלישה, גם לוחמת נינג'ה, גם יפת תואר - גם צריכה להתפשט ולהישאר בחזיה ותחתונים כשהרשע התורן עורך עליה חיפוש ולא מגלה מכשירי האזנה.

יש עוד המון פירכות שלא מאפשרות ליהנות מפיצוצים, דם וזכוכיות נשברות

שהיו מספיקות לעונה שלמה של המקור. מכונית המרקורי הנושנה, שהיא הרכב האמיתי של מקגארט המקורי, היא הקרבה הגדולה ביותר למקור, אבל כחפץ גריאטרי היא מאושפזת במוסך ולא רודפת אחרי כלום.

אפילו את נעימת הפתיחה קיצרו בחצי דקה. האם היא לא היתה טובה מספיק כדי לשרוד במלואה? האם זוהרה הועם, או שמא השתנינו אנחנו והפכנו לבטטות כורסא חולות-אקשן עם סף גריה גבוה מאוד, שרק נהרות של דם וזכוכית, קללות ותמרות עשן ירגשו אותנו? למרבה הצער, זה מה שקרה. בנוסף, יוצרי הרימייק לא הבינו שאין בו כל ייחוד ביחס לסדרות משטרה אחרות, ושהזמנים השתנו לבלי הכר. אולי עצוב לגלות זאת, אבל אי אפשר, גם לא באמצעים החדשניים ביותר, לעלות שוב על הגל של אתמול.