מאיר דגן נזכר בסיירת רימון: "הרגנו עשרות רבות"
לבקשת ynet ו"ידיעות אחרונות", הותרו לפרסום הדברים שאמר מפקד הסיירת שחיסלה את הטרור בעזה בשנות ה-70 במשפט רצח שהתנהל נגד אחד מיוצאיה. דגן שפך אור על פעילות הסיירת ודחה את השמועות על חיסולים אכזריים שנקשרו אליה במהלך השנים: "פעלנו כיחידה צבאית לכל דבר"
"אם המבוקשים באו במגע עמנו והם לא נכנעו או שהיינו במצב של סכנת חיים והם היו מזוינים, המטרה הייתה להרוג אותם. לא ספרתי את מספר המחבלים ההרוגים, אך מדובר בעשרות רבות". כך נשמע מאיר דגן בדיון בבית המשפט כשניסה להפיג מעט את הערפל סביב פעילותה של היחידה שעמד בראשה, סיירת רימון, ולדחות השמועות על חיסולים אכזריים שנקשרו בשמה במהלך השנים. את הדברים אמר ראש המוסד לשעבר במאי 1998 במהלך עדות שמסר במשפט נגד דניאל עוקב שהורשע ברצח תייר בריטי ובניסיון לרצוח את חברתו.
עוד בערוץ החדשות:
גרמניה: דיון על תקיפה באיראן רק מחזק את טהרן
"סרקוזי: נתניהו שקרן. אובמה: לך נמאס ממנו?"
מבוכה לפרקליטות: נאשמים ב"תג מחיר" שוחררו
המקרה התרחש באוגוסט 1997. עוקב, ששירת בשנות ה-70 בסיירת רימון עליה פיקד דגן, טען כי הוא סובל מפגיעה אורגנית במוחו ומהלם שאותו עבר בצבא כשהוא וחבריו לנשק חיסלו מחבלים בעזה בשנות ה-70. בעקבות זאת, למרות שהוא זוכר את עוקב רק במעורפל, התייצב דגן על דוכן העדים במאי 1998 וסיפר על פעילות היחידה.
לבקשת ynet והעיתון "ידיעות אחרונות" התיר שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, אהרון פרקש, לפרסם את עדותו המצונזרת של מפקד הסיירת לשעבר. את הבקשה הגישו עו"ד שירה בריק-חיימוביץ' ועו"ד נתי חי, ממשרד ליבליך-מוזר. כיום, אגב, דן בית המשפט המחוזי בירושלים בתביעה אזרחית בסך של מיליוני שקלים שהגישו בני משפחתו של התייר שנרצח נגד עוקב.
בעקבות הטרור שהגיע מרצועת עזה בסוף שנות ה-60', תחילת ה-70', ובייחוד לאחר רצח שני ילדי משפחת ארויו, הוחלט להקים את סיירת רימון. "מטרת היחידה הייתה להשיג מודיעין וללכוד מבוקשים", אמר דגן בעדותו, "אם המבוקשים באו במגע עמנו והם לא נכנעו או שהיינו במצב של סכנת חיים והם היו מזוינים, המטרה היא להרוג אותם".
מפקד הסיירת סיפר כי באותה תקופה אותם מבוקשים היו מאומנים היטב ונהגו להסתובב חמושים. לכן, לדבריו, רוב התקריות כללו חילופי אש. דגן ציין כי גם הוא בעצמו נפצע באחת הפעולות של היחידה. עם זאת, הבהיר מי שעד לא מזמן עמד בראש ארגון הביון הישראלי כי על כל מחבל שנהרג, היו עשרות שנעצרו ובתקופתו כמפקד היחידה נעצרו מאות מבוקשים.
דגן דחה את הטענות שלפיהן נועדה היחידה לחיסול מבוקשים. "אם ישנה טענה שהיחידה נועדה לחיסול אנשים, תשובתי לכך היא שהיחידה פעלה כיחידה צבאית לכל דבר. כל הכללים שהיו נהוגים לגבי כלל צה"ל היו נהוגים גם לגביה".
"לא ספרתי"
ראש המוסד לשעבר הדגיש כי בהכנות לקראת כל מבצע ניתנו דגשים בנוגע להוראות פתיחה באש ובסיומו נערך תחקיר. הוא גם העלה מקרה לדוגמה שבמצ"ח ראו כחריג ואף העמידו לדין את הסגן שלו ולבסוף הוא יצא זכאי. "אני מנסה להבהיר על ידי כך שכל אמות שחלו בצה"ל, חלו גם ביחידה שלנו", אמר דגן שגם ציין כי בתקופתו כמפקד היחידה הייתה רשימה של כ-300 מבוקשים בעזה ובסיומה נותרו שם רק 10.
כשנשאל על-ידי הפרקליט כמה מחבלים חיסלו לוחמי היחידה, השיב דגן: "אני לא אמרתי שתפקיד היחידה היה לחסל אנשים. האם נהרגו על-ידי היחידה מחבלים? התשובה היא כן, לא ספרתי את מספר ההרוגים, אך מדובר בעשרות רבות".
מפקד היחידה הסביר כי המבוקשים חולקו לשתי קבוצות. בקבוצה אחת, שסומנה ברשימות בצבע אדום, ידעו המחבלים שהם מבוקשים ובקבוצה השנייה, שהופיעה בצבע שחור, המחבלים לא ידעו כלל שהצבא מחפש אחריהם.
דגן המשיך ודחה את השמועות על כך שהחלוקה נעשתה על מנת לחסל את אלו שיש להם "דם על הידיים". "רשימת האדום והשחור לא התייחסה לחומרת המעשים, אלא לדרך התנהגותם של האנשים. לא היו לנו רשימות לפי ערבים שרצחו אנשים וכאלה שלא רצחו".
הוא גם התנגד בנחרצות וזעם על דברי הפרקליט, לפיהם "אמנם לא ניתנה הוראה מפורשת לא להביא עם 'דם על הידיים' חיים, אבל זה היה באוויר והיה ברור לחיילים שאם תופסים אחד כזה צריך להרוג אותו". על כך השיב דגן: "תגובתי לכך היא שכנראה אני לא הייתי באותו אוויר. האמירה הזו כאילו חוסל כל אחד שהיה ברשימה האדומה אינה נכונה".
דגן ציין שלושה מקרים, בהם מבוקשים שהיה להם הרבה "דם על הידיים" נתפסו כשהם נושאים רימונים ולמרות זאת, הם הובאו למעצר בחיים. "אם אתה אומר שכאשר היינו עוצרים או נתקלים במחבל באזור שבו אין עדים בשטח היינו הורגים אותו, אני משיב כי מרבית ממעצרם של האנשים היה בתחום השטחים הבנויים", אמר. "לטעמי, מה שאתה מגדיר כפעולת חיסול לא נעשתה. על-פי מיטב ידיעתי לא נעשו פעולות חיסול כמו שאתה מתאר. אם מישהו היה נתפס בפרדס לא היינו הורגים אותו".
"אף כלב שלי לא נורה ואני לא אחראי לאגדות"
במהלך הדיון בבית המשפט שאל התובע אם לוחמי היחידה פעלו על-פי נוהל, לפיו לאחר נהגו לקחת מחבלים עצורים לאזור מרוחקים ומשאירים לידם אקדח או רימון כדי שירים אותם ואז יוכלו לירות בו. "אני משיב שזה נשמע מאוד דמיוני, לא עשינו דברים כאלה. אם אתה שואל אם אמרו למחבל - 'יש לך שתי שניות לברוח' ולאחר מכן ירינו בו במהלך המנוסה, אני משיב בשלילה".
בנוגע לכך שמדי פעם נפגשו חייליו עם נציגים מיוחדים מטעם המטכ"ל לצורך שיחות טיפול, הדגיש מפקד הסיירת: "לא היו שיחות כאלה ולא היה צורך בהן ואף בזמנו לא הוזמנו קב"נים כדי לשוחח עם החיילים".
במהלך עדותו המשיך דגן על פעילויות היחידה והרחיב גם על האימונים המפרכים שלוחמיה נאלצו לעבור. "נכון שהיו אימונים של ירי מהיר באקדחים ופיתוח של אינסטינקט תגובה לירי. עברנו את כל המיומנות להפעלת נשק בכל מצב", סיפר, "היה מדובר באימונים באקדחים מסוגים
שונים".
במהלך השנים עלו טענות שונות לגבי אופי היחידה, לפי אחת מהן נהגו מפקדי לערוך "מבחני אומץ" לחיילים. "אם אתה אומר שהייתי מקיים 'מבחני אומץ' לחיילים כשאני יושב בג'יפ ויורה אש חיה לכביש כמה מטר לפני החיילים שצועדים, אני משיב שזה לא היה 'מבחני אומץ' אלא עשינו אימונים באש חיה. גם היום אתה יורה בקרבת חיילים במסגרת אימונים באש חיה. לא זכור לי שמישהו נפצע במהלך האימונים האלה".
בדיון בבית המשפט סופרה גם שמועה על כך שכלבו של דגן נהרג באחד האימונים. "אף כלב שלי לא נורה ואני לא אחראי לאגדות".
לפנייה לכתב/ת 
