מעשה הכתיבה שלי - יובל אלבשן
"הספרים היו לי לא רק חברים, אלא גם מגן אמיתי כלפי כל מה שסער מבחוץ ואיים על אותו ילד יתום בן 12 - שלעולם אהיה". הסופר יובל אלבשן חוזר לילדותו ולאהבתו למילה הכתובה ומספר בטור אישי איך "סִיפּוּ - סיפור לא גמור" נולד
"סִיפּוּ - סיפור לא גמור" הגיח לעולם ממכונת הדפוס בבוקר ה-25 לאוקטובר 2011 במשקל 277 גרם, כשהוא רותח כמו שרק ספר-עולל יכול להיות, אך זרעי הדיו שלו הופרו זמן רב קודם לכן. אם תבקשו לדעת את רגע ומקום ההתעברות המדויקים, הרי שזה קרה בצהרי החמישה-עשר לאפריל 1982, מה שבדיעבד יסתבר כיומה האחרון של ילדותי שהייתה קצרה. קצרה מדי.
זה התחיל כמו בוקר רגיל. התעוררתי בשש בבוקר ועל שולחן המטבח כבר המתינו לי כבכל יום ביצה רכה, פרוסה מרוחה בחמאה, פלחי עגבנייה שעליהם נבזק מלח, תה חם עם הרבה חלב ואבא שיושב מולי. דיברנו על הספר ששאלתי מהספרייה הציבורית בשכונה ביום אתמול וטרם הספקתי לסיימו. זה היה המנהג הקבוע. מדי בוקר אבא ואני היינו מדברים על הספרים ששאלנו וקראנו ומדי אחר הצהריים. היינו צועדים יחד לספרייה ומחליפים אותם (מעולם לא חשתי מוגן כמו שחשתי באותן צעידות יומיומיות לספרייה וממנה).
לקראת שבע, אבא קם מהכיסא, הדיח את הכלים ופנה לצאת מהבית לעוד יום עבודה שגרם לו רק לכאב ומרורים. רגע לפני שהדלת נסגרה אחריו הוא עוד הספיק לבקש ממני, "אל תשכח להוריד את הזבל". אבל אני שכבר שקעתי בקריאת הספר שבידי, לא השגחתי בזמן הרץ וסופו של דבר שאיחרתי (כרגיל) לצאת מהבית - וכמובן ששכחתי לזרוק את הזבל.
בפעם הבאה שראיתי את שקית הזבל שנותרה שעונה ליד הדלת כבר הייתי יתום מאב. אחותי בישרה לי מתוך ההלם שאחז בה: "אבא מת!" והעולם כולו קרס עלי בבת אחת מכל עבריו, קיר אחרי קיר, מרצפת אחרי מרצפת והמים שפרצו לפתע מכל מקום החלו לחדור לריאותי עד שהתקשיתי לנשום.
אבא מת באחת ואני לא הצלחתי להיזכר איך לנשום.
מצופים נאמנים בים גועש
לא רק אבא נעלם ממני באותה שעת צהריים מקוללת. כולם נעלמו. האלוהים
(שעד אז בחרתי להאמין בקיומו) הפנה את גבו והסתלק מצטחק לו. לאישה שחזרה מאוחר יותר לבית והייתה זהה חיצונית לאמי היפה היה מבט כה מוזר בעיניים עד שהתקשיתי להכירה. אחיותי איבדו את צחוקן הזקוף ואפילו חבריי הביטו בי אחרת, שותקים. כל העולם השתנה באחת ואני לא הפסקתי לבלוע מים אל תוך נשימותי.
רק דבר אחד לא השתנה. הספרים שלי. רק הם נותרו כפי שהיו - מצופים נאמנים בים גועש. איתם הכול נשאר כבעבר. הם היו החברים הכי טובים שלי לפני, והם נשארו בדיוק אותו דבר גם אחרי. הרגעים היחידים בשבעה שבהם הרגשתי שאני מצליח להסדיר את נשימותיי היו כשהצלחתי להתעטף בעלילותיהם. הספרים היו לי לא רק חברים, אלא גם עיר מקלט ומגן אמיתי כלפי כל מה שסער מבחוץ ואיים על אותו ילד יתום בן 12 - שלעולם אהיה.
אם תרצו לדעת את רגע ומקום ההתעברות של "סִיפּוּ" אלה הם: בת ים, רחוב אלי כהן פינת כ"ט בנובמבר, בדירה שדלתה פתוחה בפני המבקרים ההמומים שגודשים אותה. שם, בסוף המסדרון, מעבר לדלת הסגורה של החצי-חדר, כמו שכונה חדרי, ישב ילד אחד עם משקפיים, התעטף בספריו ולרגעים מספר הצליח לשכוח. לשכוח ולשוב להאמין. אחותי מספרת שערב אחד היא אפילו הבחינה שאני מחייך. חיוך ראשון מאז נגדעה לי הילדות.
איני זוכר הרבה מאותם ימים נוראים. עד היום ניגשים אלי אנשים הטוענים בתוקף שהם מכירים אותי מאותם ימים ושהם ישבו אתנו שעות בשבעה אבל פניהם לא מוכרות לי כלל. מנגנון ההדחקה המבורך ממשיך להגן עלי גם היום, שלושים שנים אחרי. אך לעולם לא אשכח את הנחמה הגדולה שהעניק לי "פיטר פן" באותם ימים, כשהוא בחר ללמד אותי שכמו טינקרבל והפיות, אנחנו אמנם לא מאריכים חיים, אבל דווקא משום כך "פרק הזמן הקצר ביותר נדמה כתקופה ארוכה, עם די זמן להיוולד כמו שצריך ולהביט סביבן, לרקוד פעם אחת, לבכות פעם אחת ולגדל את ילדיהן... חיים נעימים למדי".
אפשר שזה היה הרגע שאותו ילד חייך ואחותו נרגעה מעט. אמת, אבא היה רק בן 44 אבל הרי גם הוא הספיק להיוולד כמו שצריך ולרקוד פעם אחת ולבכות פעם אחת ובמידה מסוימת - אף לגדל את ילדיו.
אפשר שהיה זה אני?
שלושים שנים עברו, ולפתע בלי שום התראה הילד הממושקף ההוא וספרו הטוב נבטו מחדש על שולחן הכתיבה שלי והצמיחו עלווה. ערב אחד, בין התקנת ארוחת ערב לילדים לבין סידור הבית אחרי שהם נרדמו, מצאתי את עצמי מקיא מאות מילים ללא יכולת להפסיק.
למחרת כששככו הבחילות התגלה על הדסקטופ שלי קובץ וורד שמישהו (אפשר שהיה זה אני?) שמר תחת השם "סיפו - שם זמני" והוא גולל סיפור על ילד אחד מירושלים (השם הוא שם בני, אבל האם אין זה אני?) שמוצא על שולחן הכתיבה של סבו, סופר ילדים מפורסם (השם הוא שם סבי ז"ל, אבל האם אין זה שוב אני?) תחילת סיפור גדועה על ילד שחי בוורשה לפני המלחמה (השם הוא שם דודי הגדול ז"ל, אבל האם אין זה שוב אני?) ונצמד בכל כוחותיו לספר ילדים קסום ונשכח של חיים נחמן ביאליק, "קטינא כל בו" שמו, אף שהנאצים דורשים ממנו להשליכו לאש יחד עם שאר הספרים העבריים. הוא חש שללא הספר הצמוד לחזו הוא יוותר חשוף אל מול הנורא שבאויבים.
המשכתי לכתוב ולתקן בימים שאחרי והייתי הילד שמבקש מהסב להמשיך את הסיפור, והייתי הסב הסופר שמסרב ("לא כל סיפור שנולד מלב כותב צריך להסתיים ולהפוך לספר, והרי ספר בלי תקווה זה כמו אוכל בלי תבלינים. אין בו בכלל טעם!") והייתי "סיפו" - הסיפור הלא גמור שמבקש להסתיים, להתקשט באיורים, להיכרך, לקבל את אות הכבוד של הדאנאקוד על גבו ולעבור משולחן העבודה של הסופר שמואל אל המדף שעליו ניצבו גאים כטווסים כל הספרים הגמורים, ממאן להקשיב לדברי הסופר שמואל כי "לא כל סיפור שנולד מלב כותב צריך להסתיים ולהפוך לספר...על המדף פה אני שומר רק את הספרים שיצאו לאור אבל אצלי בלב נשמרים כל הסיפורים כולם. אלה שנכרכו ואלה שלא היה להם צורך בזה".
רק כשנגמר זעם הכתיבה וקראתי בשקט את שהטחתי במקלדת, הרגשתי
בשברי המראה שנכרכו ב"סיפו". רק אז - ואני מדמם - הבנתי שרומן גארי טעה כשהוא סבר ש"כשאדם כותב על זוועות, הוא נפטר מהן". זה לא נגמר משום שזה תמיד אותו ילד ותמיד אותו ספר ותמיד אותו עולם מוגן מדומיין שנבנה על ידי השניים. גם אם הזמן לכאורה משתנה מסיפור לסיפור, אף אם התפאורה היא כל פעם אחרת - ולמרות שהספר שאליו נצמד הילד הוא מתחלף ומקבל בכל פעם שם וכריכה חדשים.
בסופו של דבר, זה אותו סיפור על ערי מקלט שרק ספרים יכולים להקים סביב ילדים שמתעטפים בעלילותיהם ולכמה רגעים - לעתים אף לחיים שלמים - הילדים היפים האלה מצליחים להינצל. כמו קטינא, גיבורו הקטן של חיים נחמן ביאליק; כמו יאנק, הילד היהודי בוורשה שלפני המלחמה שלאורך כל המלחמה נאחז באותו קטינא; כמו הילדים עילם ופיליפ שלא נותנים למבוגרים לקעקע את אמונתם בספרים ובנסים שהם מבטיחים; כמו כל שאר גיבורי "סיפו" וכמו הילד ההוא שהייתי אז, באותם ימים נוראים של אפריל 1982 כשהעולם כולו קרס ולי אזל האוויר ונותרו רק ספרים.
"סִיפּוּ - סיפור לא גמור", מאת יובל אלבשן. הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד. 118 עמ'.
לפנייה לכתב/ת 
