בחושך ובשקט: כך ממנים שופטים לעליון
מדוע בחרה הוועדה לבחירת שופטים להנגיש את השמות של המועמדים לערכאות הנמוכות ודואגת להסתיר היטב את שמות המועמדים לבית המשפט העליון? נראה כי הסתרת רשימה ואי פרסומה לפי החוק נועד אך ורק על מנת להכשיר דיל מסריח
הידיעה שדיל מתבשל לגבי שלושת המינויים הקרבים לבית המשפט העליון, היא כנראה לא חידוש לאיש. וגם העובדה שהפוליטיקה משחקת תפקיד מאוד גדול בכל העניין, כנראה לא תסעיר רבים. אך גם לאדם כמוני, שפחות מעורה בנבכי הדיל המתקרב, ברור כי המהלך של אי פרסום רשימת השופטים המועמדים לעליון הינו בניגוד לחוקֿ. עולה ממנו ריח באושים של דיל מסריח שנרקם בחדרי חדרים ויוגש לציבור על ידי הוועדה בליווי אמירה כוזבת כאילו הוועדה מינתה לבית המשפט העליון את המועמדים הטובים ביותר מבין משפטני ישראל. מעבר לפגמים הערכיים החוקיים בתהליך המנוי, מקוממת במיוחד ההפרה של חובת השקיפות כלפי הציבור, והפגיעה הבוטה בעקרונות שיתוף הציבור ובאיכות המנהל התקין.
עוד בערוץ הדעות:
איראן לא מפחדת מעימות / דוד שאין
לשנות גישה בעזה / יוסף ארגמן
משרד החינוך לבינוניות / דניאלה (שם בדוי)
תושבי הדרום, יצאתם פראיירים / זיו תדהר
16 שנים לרצח רבין - הלקח לא נלמד / דרור מורג
לפי אחד הכללים המחייבים את הוועדה לבחירת שופטים, הוועדה אמורה לפרסם את רשימת המועמדים לבתי המשפט בערכאות השונות 30 ימים לפני הדיון בוועדת המינויים לבחירת שופטים. חשיבות הפרסום המוקדם אינה בפורמליות הפרוצדורלית, אלא במהות השקיפות והבקרה הציבורית. הפרסום המוקדם מסייע לוועדה בתהליך סינון המעומדים על ידי בירור
התנגדויות מהציבור למועמדים שדבק בהם רבב לדעתם של המתלוננים. ברוח דברי השופט לואי ברנדיס שאמר "אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר".
בעוד פחות משבועיים אמורה להתקיים ישיבה, שבה אמורים להתמנות שלושה שופטים לבית המשפט העליון. בניגוד לכללים הוועדה לא פרסמה רשימה של המועמדים עליהם היא תדון, ומתעוררת השאלה מיהם המועמדים שמתוכם אמורה הוועדה למנות שלושה לכהונת שופטים בבית המשפט העליון?
למעטים שטרחו להשקיע מאמצים לא קלים ולבקש תשובה לשאלה הזו נמסר כי עליהם לפנות לשישה פרסומים שונים אשר פורסמו בעבר בין 2007 ל-2009 ולדלות מתוך הפרסומים את שמות המועמדים. המלאכה אינה קלה. היא קשה במיוחד לאדם מן הישוב שאינו בקי ברזי עולם המשפט הישראלי. הקושי נובע בין השאר מהעובדה שהפרסומים אינם עדכניים. כך למשל, השופטים יצחק עמית, עוזי פוגלמן וניל הנדל, מופיעים ברשימות, למרות שהם מונו לפני שנתיים לבית המשפט העליון. ברשימות גם מופיעים שופטים שפרשו ואינם רלוונטיים עוד לדיון, כמו שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, יהונתן עדיאל.
בנוסף לכך, במקבץ הרשימות, מופיעים שלושה שופטים שכיהנו במינוי בפועל בבית המשפט העליון, אך לא מונו לכהונת קבע, ובמקום זאת מונו לנשיאי בתי המשפט המחוזיים (תל אביב, באר שבע ונצרת). תוך הבנה שמועמדותם תוסר מהעליון תמורת מינויים לנשיאים במחוזי.
הסתרת מידע
קשה להשתחרר מהרושם שצורת הפרסום הזו אינה עונה על החובה הבסיסית של השקיפות ובאה לסייע למי שמעוניין בהסתרת מידע ולא בחשיפתו. חובת השקיפות אינה מסתיימת בפרסום המידע, אלא בפרסומו בצורה נגישה וקלה להבנה ולניתוח על ידי הציבור.
הטכנולוגיה כיום מאפשרת פרסום שכזה באמצעים פשוטים, זולים ויעילים. אם רוצים לראות את ההבדל בין פרסום לקוי לפרסום נאות, כדאי לבחון את הרשימה שפרסמה הוועדה למינוי שופטים לגבי המועמדים לכהונה בבתי המשפט השלום והמחוזי. רשימה זו פורסמה כדין 30 יום קודם לישיבה, לא רק ברשומות אלא גם באתר דוברת בתי המשפט, כך שהמידע נגיש לכלל הציבור.
נשאלת השאלה אם כך, מדוע בחרה הוועדה להנגיש את השמות של המועמדים לערכאות הנמוכות ודואגת להסתיר היטב את שמות המועמדים לבית המשפט העליון? נראה כי הסתרת רשימה ואי פרסומה לפי החוק נועד אך ורק על מנת להכשיר את הדיל, שגם מסריח וגם לא חוקי. פרסום נאות לתקופה של 30 ימים כדין יאלץ את שר המשפטים לדחות את הישיבה של הועדה לבחירת שופטים ואולי גם פיצוץ הדיל אותו הוא רוצה להעביר... בשקט בשקט, הרחק מעינו הפקוחה של הציבור.
ברור לעין שהשפעת המחאה החברתית מהקיץ עוד לא חלחלה לוועדת המינויים. תרגילים מסריחים שבלענו בעבר בחוסר רצון אבל בהשלמה, הם כיום עילה למחאה קולנית. הם לא רק מוקצים מחמת מיאוס, אלא בלתי מקובלים נורמטיבית בחברה דמוקרטית תקינה. ועדת טרכטנברג, לדוגמה, הדגישה את השקיפות ואת השיח הציבורי, שכן הבינה את החשיבות של השיח הציבורי. קל וחומר, במינוי שלושה שופטי בית משפט עליון לעליון, המהווים כחמישית מהרכב בית המשפט העליון. מדובר בהליך משמעותי, בעל השפעה על מרקם החיים בישראל.
במקרה הספציפי שלנו, פרסום מוקדם היה עשוי לאפשר דיון ציבורי לגבי היעדרות נשים מהרשימה. מ"רשימת המועמדים" (מליקוט של ששת הרשומות) הגענו למספר הבא: 19 מועמדים ומתוכם שתי נשים בלבד. עיוות נוסף הוא היעדרם של שופטים שמסוגלים בנוסף לכישוריהם המקצועיים גם לשקף קבוצות אחרות כגון מזרחים, חרדים, ערבים וכדומה. לדוגמה, חמשת המינויים האחרונים לבית המשפט העליון היו של גברים (אני אפילו אעיז ואומר, גברים אשכנזים: השופטים דנציגר, מלצר, פוגלמן, עמית והנדל). חמשת שופטים אלו החליפו גם שופטות שפרשו. עניין זה מחייב דיון, אלא שבהיעדר רשימה מסודרת יש קושי לבחון זאת. חיים קלים לחברי הוועדה, וחיים טובים פחות לכלל אזרחי ישראל.
פרופ' קרין נהון חברת הנהלת התנועה לחופש המידע , חברת סגל מן המניין בבית הספר למידע באוניברסיטת וושינגטון ומרצה באוניברסיטה העברית.
לפנייה לכתב/ת 
