ביקורת ספר: גדל, אשר, באך

באחד מהדיאלוגים האהובים עלי ביותר ב"גדל, אשר, באך" (הוצאת דביר) מדבר הגיבור המיתולוגי אכילס עם ידידו זללן הנמלים על חבר אחר, המכונה "קן". קן הוא בן שיח מצויין ואוכל הנמלים מבלה איתו שעות רבות בשיחה.

כל זה לא מסתדר בראש של אכילס שסבור שקן נמלים אמור לחשוש ולפחד מאוכל נמלים, אך זה מבהיר לו שאלו רק הנמלים עצמן שמפחדות, ואילו הקן דווקא מחבב אותו; למעשה, ההתנהגות ההיסטרית שמפגינות הנמלים מתרגמת, ברמת קן הנמלים עצמו, לברכת שלום.

כל זה נשמע מגוחך לחלוטין לקורא, עד שהדיון גולש לתאי עצב, פעולתם והפער העצום – הבלתי נתפס ממש – בין הפעולה האלמנטרית של כל נוירון ("נמלה") והתוצר של הפעולה המשותפת של כולם, כלומר התודעה שלנו ("קן הנמלים"). הדיאלוג המוזר הזה תופס לטעמי את תמצית הספר.

שלושה גאונים נפגשים

"גדל, אשר, באך" של דגלאס הופשטטר הוא תופעה. ספר עב כרס (כמעט 800 עמודים), מורכב, שלא מפחד לגלוש לדיונים טכניים, תומך בלהט בעמדה פילוסופית שנויה במחלוקת ועושה את כל זה בצורה מוצלחת מאוד.

כשפורסם לראשונה ב-1979 הספר הפך חיש קל לרב מכר, זיכה את כותבו הצעיר (בן שלושים וקצת) בפרס פוליצר והפך לסוג של קאלט בקרב קהילות מסויימות. רק עכשיו, יותר משלושים שנים אחרי, הוא זוכה לתרגום עברי (פרי עבודת תרגום מאומצת של כמעט 16 שנים). על מה הספר הזה? למה הוא טוב? ולמה תרגום שלו הוא סיבה למסיבה?

כפי שמרמז שמו, הספר מזכיר שוב ושוב את יצירתם של שלושה גאונים מתחומים שונים (אך קשורים זה לזה כמובן) – המתמטיקאי קורט גדל, ממציא משפטי אי השלמות שטלטלו את עולם הלוגיקה המתמטית בשנות ה-30 של המאה ה-20; הצייר מאוריץ קורניליוס אשר, גם הוא בן המאה ה-20, שציוריו הפנטסטיים (תרתי משמע) עמוסים ברעיונות מתמטיים ובמשחקים שמותחים את גבולות ההגיון; ויוהן סבסטיאן באך, המלחין בן המאה ה-18 שיצירתו המוזיקלית נחשבת למורכבת במיוחד.

באך, אשר וגדל נפגשים בספר מבריק

הספר אינו מנסה לטעון טענות בסגנון "מתמטיקה, אמנות ומוזיקה הן אותו הדבר בבסיסן" (טענה שהופשטטר אומר שרבים מייחסים בטעות לספר). אם להאמין להופשטטר, הוא מנסה לדון באופן שבו התודעה צצה לה מתוך אוסף נמלים אינדיבידואליות שמתרוצצות להן, או נוירונים, או כל דבר דומה; ובעיקר על השאלה אם בינה מלאכותית תוכל אי פעם להגיע ל"רמה" של הבינה האנושית. אבל בספר כל כך עבה העיקר אינו היעד הזה אלא הדרך. ואיזו דרך!

בדרך אל המטרה הופשטטר מציג (בצורה מלאה למדי, גם מבחינה טכנית) את משפטי אי השלמות של גדל; דן באופן שבו בנויות תוכניות מחשב ובאופן שבו נוצרים חלבונים בעזרת DNA. הוא מתאר את התעלולים המוזיקליים של באך ואת התעלולים הויזואליים של אשר; את הדרך שבה פועל המוח ואת זו שבעזרתה פועלת התודעה; את ההישגים והאתגרים של הבינה המלאכותית; הזן והאמנות הפוסט-מודרנית; את מה שלא ניתן לחישוב ומה שלא ניתן להוכחה, ועוד ועוד.

הצב שמעבר לקו

ניתן היה לחשוש שערב-רב שכזה יותיר רושם מבולגן, אבל הספר מאורגן למופת וכל נושא מתקשר היטב ליתר הנושאים. כך הוא מצליח להפוך לספר המבוא הטוב ביותר שקראתי שמציג את הפילוסופיה שמאחורי מדעי המחשב.

הדובדבן האמיתי בקצפת הוא הדיאלוגים שמלווים את הספר לכל אורכו, בין הפרקים, בכיכובם של דמויות הפרדוקס של זנון – אכילס והצב ומדי פעם אורחים נוספים. הדיאלוגים גדושים במשחקי מילים ובתעלולים צורניים (לפעמים בהשראת יצירות של באך).

למשל: דיאלוג "פלינדרומי" שנראה זהה בין אם קוראים אותו מהסוף להתחלה או מההתחלה לסוף, או "דיאלוג" שבו אכילס מדבר עם הצב בטלפון כך שרק מה שאכילס אומר מוצג ואנו משלימים את ה"פער" בדמיוננו, בדומה לאופן שבו בסונטה לכלי אחד לעתים אנו "משלימים" את הליווי בדמיון.

הספר לא חף מבעיות, כמובן; אני סבור שהוא מציג חלקים מסויימים בצורה טכנית מידי; לפעמים הוא מרחיב עוד ועוד בנקודה שכבר הובהרה באופן מקיף ולעתים יש תחושה שהוא פשוט מכביר פרטים לריק. עוד ביקורת ששמעתי על הספר היא שהוא שטחי מדי, אך אני חושב שכאן זו פשוט ציפייה מוגזמת מספר מדע פופולרי, גם אם הוא לוקח עצמו ברצינות רבה (ובו זמנית, הרבה פחות ברצינות, בהתחשב בכמות ההשתטויות).

לא רק למקצוענים

האם הספר מיועד להדיוטות, או רק למתמטיקאים? אני חושב באופן חד משמעי שהספר מיועד לכולם. ידע קודם לא הופך את הספר ל"קל" יותר לקריאה וכנראה שכל קורא נתקע במקום זה או אחר בספר בקריאה הראשונה (אני נתקעתי פעמים רבות).

אפשר גם לדלג ואולי לחזור מאוחר יותר, שכן הספר מודולרי מספיק כדי שאפשר יהיה ליהנות ממנו גם ללא הבנה מלאה של כל מה שהולך שם. לכל הפחות, אני ממליץ לכל קורא לנסות את הפרקים הראשונים בספר, שלימדו אותי כי הבנה במוזיקה – שחסרה לי מאוד – חשובה לא פחות מהכרות עם מתמטיקה.

וכעת לתרגום. כפי שכבר אמרתי, הספר מלא וגדוש במשחקי מילים שהופכים את תרגומו למשימה בלתי אפשרית לכאורה. ישנם דברים שעוד ניתן להתמודד עמם (למשל, "קן" היה במקור "Aunt Hillary", משחק מילים על "Ant Hill"), ומנגד דברים שקשה להעביר הלאה (באחד הדיאלוגים מופיעה "Gold box, very Asian" שכאשר הוגים אותה נשמעת כמו "Goldberg Variations"). המתרגמים טל כהן וירדן ניר-בוכבינדר התגברו על הקשיים ביצירתיות וגילו נכונות לשנות את האופי של חידודים מסוימים ולוותר על אחרים.

למעשה, התרגום מבצע "לוקליזציה" של הספר, כך שהעותק העברי שלו נראה כאילו נכתב על ידי הופשטטר הישראלי. כך למשל, בקטע על טיול ברחבי ארה"ב עם מפה בדיונית הוחלפו שמות המקומות בערים מהמזרח התיכון; לקטע שמשווה בין הגרסה האנגלית של שיר הנונסנס "ג'ברווקי" של לואיס קארול ותרגומיו לצרפתית ולגרמנית נתווספו גם התייחסויות לתרגום לעברית; משחק מילים שמבוסס על שיר אמריקני הוחלף במשחק מילים (מוצלח יותר!) שמבוסס על "שלוש ארבע לעבודה" של אריק איינשטיין (וכתוצאה מכך יש שני איינשטיינים באינדקס!) וכן הלאה.

התוצאה מוצלחת מאוד לטעמי; קריאת הספר בעברית היא חוויה שונה מזו של קריאתו באנגלית, אך לא מדובר בגרסה "פגומה" או "מוחלשת". בהתחשב בכך שהופשטטר עצמו מתבטא בעד "לוקליזציה" לתרגומים והיה מרוצה משינויים שבוצעו בחלק מהם, אני מנחש שהוא היה מרוצה מאוד מהתרגום העברי לו היה קורא אותו.

גדי אלכסנדרוביץ' הוא בעל תואר שלישי במדעי המחשב ומחבר הבלוג "לא מדויק".