בשם המשוררים: טור מאת מתי שמואלוף

מאבק המשוררים. שירה הולכת ונעלמת

ספרי הראשון "מגמד הצלקות" נדחה על ידי רוב הוצאות השירה. אך הוצאת גוונים הייתה מוכנה להוציאו בעשרת אלפים שקלים. שילמתי אותם לאחר שלקחתי הלוואה מחברי הטוב ומאחותי. רק מאוחר יותר קרן רבינוביץ' לשירה והועדה האמנותית של מפעל הפיס זיכו את הספר בפרסים ומימון שכיסה את הוצאתו (ביחד עם המכירות). כן, שירה זקוקה תמיכה. שירה אינה ענף מסחרי בדומה לפרוזה.

במקרה שלי, כמשורר מתחיל התמיכות עזרו לי להחזיר את ההוצאה העצומה. כמו בתחומי אמנות אחרים אנו נעזרים בתמיכה. היום איני זקוק לתמיכה. אך ישנם יוצרים צעירים שמענק כזה יכול לשנות את דרכם בחיים. חבריי הטובים ביותר, שעורכים כתבי עת, נעזרים במענק כדי לשרוד בשוליים ולאתגר את אופקי התרבות הישראלית.

שיר בלי בית

כמו דפני ליף שגילתה שאין לה בית, גם אנחנו גילינו שאין לנו תמיכה. כן, רגע היציאה למאבק החל כי לפני מספר שבועות גילנו כי הועדה האמנותית של מפעל הפיס וגם קרן רבינוביץ' לא מתכוונים לתמוך השנה בספרי שירה. זאת הסיבה שהתחלנו להריץ אימיילים בינינו ונפגשנו לפגישה ראשונה בבית הקפה של הנסיך הקטן בתל אביב.

הקולנוע ניצל באמצעות החוק לקולנוע שעבר בכנסת. אנו בהחלט רוצים להעביר חוק משלנו שייקרא חוק השירה. לפגישה הבאה של איגוד המשוררות אנו מתכוונים להזמין את הבמאים דורון צברי ורני בלייר. עיקר מלחמתו של צברי הייתה להבראת ערוץ 1 של רשות השידור והפיכתו לערוץ התומך בהפקות מקור. רני בלייר הינו יו"ר האיגוד של הבמאים והתסריטאים וניצח במלחמה על התמלוגים. משניהם נוכל ללמוד בפגישה השנייה שלנו.

היום המשוררים הרבה יותר אוונגרדיים וקרובים לשטח מאשר הסופרים, זאת משום שבשנים האחרונות השירה הלכה וקיבלה מקום שולי בתרבות אל מול הפרוזה. בפגישה הראשונה שלנו כאיגוד משוררים, גילינו כי הוצאות הספרים הם אלו שדחפו לתת את פרס ספיר לספרות.

אלו הן אותן ההוצאות ספרים שהפסיקו או שצמצמו את פרסום ספרי שירה (ראו למשל את הוצאת כתר שמוציאה ספר שירה אחד בלבד כל שנה). אין שבוע שאני לא שומע על המשוררים האבודים שמחפשים היכן יוכלו להוציא ללא הוצאה עצמית. לשמחתי מצאתי בית בהוצאת נהר ספרים, אך רבים משוטטים ללא אפשרות לבטא את יצירתם וכך החברה הישראלית מאבדת שורה של רעיונות וצורות הבעה ייחודיות ושפתה מצטמצמת.

פרס ספיר הוא אחד הדוגמאות הגרנדזיות לפער בין היוקרה העולה של הפרוזה אל מול עולמה המתרוקן של השירה. פרס ספיר שמוענק אחת לשנה, מעניק לספר הזוכה 150 אלף שקלים חדשים. הספר הזוכה בפרס ספיר יתורגם לערבית, בנוסף לתרגום לשפה זרה על פי בחירתו של הזוכה. המועמדות לפרס ספיר מוגשת על ידי מו"לים בלבד, כהגדרתם בתקנון הפרס.

פרס ספיר לשירה

כל מו"ל רשאי להגיש עד חמישה כותרים לפרס ספיר ולקטגורית ספר ביכורים שבו הפרס עומד על 25 אלף שקלים. במטרה לעודד את תרבות הקריאה ואת חשיפת הקהל לספרות עברית, רוכש מפעל הפיס מהדורה בת 500 ספרים מכל אחד מהכותרים המרכיבים את הרשימה הקצרה ומספר הביכורים, ומעניק אותם לספריות ציבוריות ברחבי הארץ. בפגישה הראשונה של איגוד המשוררות החלטנו כי פרס ספיר הינו מפעל ציבורי ונפעל ונדרוש ממנו לתת מענקים שווים לפרוזה ולשירה.

מצחיק שכבר לפני שלוש שנים הקמנו את קבוצה השירה של גרילה תרבות. אותה קבוצה ידעה לעזור למאבקים חברתיים שונים מחוץ לתל אביב. עמדנו ביחד עם עובדי פולגת בקרית גת כשהמפעל נסגר, הפגנו ביחד עם איגוד עובדי אקרשטיין בירוחם. הרמנו מחאת שירה מול הבית של מנהלת האוניברסיטה הפתוחה בכפר סבא,

למרות שהמשטרה אסרה עלינו להגיע אך לא שעינו לאיסור להקריא במדרכות העיר.

הקראנו שירה חברתית בהזדהות עם מאבק המרצים, הופענו עם מאהלי רוטשילד, לוינסקי, ירושלים, חיפה ועוד. אבל רק על זכויותינו שכחנו לעמוד ביחד. אך כנראה שלכל מאבק יש רגע הולדה והצתה.

בין המשוררים המשתתפים במאבק: עדי עסיס, נטלי לוין, אמיר אור, אבנר עמית, ציפי שחרור, גלעד מאירי, נועה שקרג'י, תהל פרוש, רועי צ'יקי ארד, יחזקאל נפשי, דניאל באומגרטן, חן קליינמן, יואב עזרא, רון דהן, ערן צלגוב ועוד.