מתלוננות מוונוס, נאשמים ממאדים

יותר משמשפט קצב עסק בשאלות שונות של יחסים בין המינים, דומה כי הוא חושף טפח מדאיג בדבר מצבו של ההליך הפלילי במדינת ישראל. במשפט פלילי, המדינה צריכה להוכיח מעבר לספק סביר את אשמתו של נאשם. האמנם? ובכן, כסניגורים צעירים יחסית, המביטים על מערכת המשפט מזה כעשור, כבר ברור לנו שכלל זה אינו מתקיים בפועל. כיום, ההליך הפלילי מתנהל בזירה שבה מושג הספק הסביר רוקן למעשה מתוכנו ותחתיו הפך מושג המהימנות לעתים לחזות פני הכל.

מהי אותה מהימנות חמקמקה? האם לבית המשפט יש כדור בדולח לדעת מה התרחש לפני שנים? האם תחושת בטן בקרבו של שופט מספיקה בכדי להכריע גורלו של אדם? עו"ד אביגדור פלדמן העיר היום בצער, כי במערכה משפטית שבה רק ממצאי מהימנות נותנים את הטון, מותר להרשיע גם על סמך תלונת אונס מכוכב ונוס. סניגורים חשים כי מושג המהימנות לא באמת מאפשר לנהל משפט. תחתיו, היה ראוי לתת לראיות אמיתיות לדבר.

בית המשפט קבע כי גרסתו לא אמינה(צילום: רויטרס)

בתיק קצב, הניחה ההגנה ראיות למכביר, שעמדו בסתירה לגרסת המתלוננות ואפילו לגרסה שבה דבק קצב (יחסים בהסכמה). קביעתו של בית המשפט כי גרסת קצב לא אמינה, וסמיכת ידו של בית המשפט על מהימנות המתלוננות, הובילה להרשעתו, תוך עקיפת דיון אמיתי בקשיים שמערימים הראיות הללו על תזת האישום. מהימנות, כבר אמרנו, היא חזות הכל, וזה לא צריך להיות כך.

המשפט הפלילי אינו מתרחש בחלל שוויוני. זה אמנם מאבק בין שני צדדים המתחרים בהיכל המשפט, ואולם בידי המדינה מצוי יתרון כמותי ואיכותי מובהק, שכן בידיה היכולות לאסוף ראיות באמצעים כמעט בלתי מוגבלים, כוחניים ורבי עוצמה: לעצור נחקרים, לחקור באזהרה וכו'.

מנגד, ניצב הנאשם. נעדר יכולת אמיתית לאסוף ראיות. כל שסניגורו יכול, הוא לפעול במשחק שחמט, מאבק מוחות המנסה להצביע על קיומה של אפשרות אחרת לספר את הסיפור נוכח הראיות. וולט דיסני העיר פעם כי "כולם יודעים לספר סיפור, אך ינצח זה שיספר את הסיפור באופן הטוב ביותר". גם בזירת המשפט, אנו, עורכי הדין, מספרי סיפורים הבונים תזות נוכח ראיות. ואולם, בעולם שבו רק המהימנות משחקת תפקיד, הראיות כבר אינן חשובות. בית המשפט אינו יכול להתפשט מחובתו להכריע בראיות שהוצגו בפניו, ולהסתפק בדחיית גרסת הנאשם.

בישראל מתפתח תהליך מדאיג, שהפך את המשפט הפלילי על ראשו. קבלה או דחייה של גרסת נאשם מביאה לסוף פסוק. הפועל היוצא: לעתים על נאשם להוכיח את חפותו. זהו מצב בלתי רצוי, ולרוב בלתי אפשרי, אם זוכרים את המערכה הבלתי שוויונית בה ניצב נאשם מול מערכת משומנת של איסוף ראיות עוצמתית.

מדוע זה קורה? קשה לומר. יש שיאמרו כי זהו סממן של חיברוּת (סוציאליזציה) מובהק של היושבים על כס המשפט - רובם יוצאי פרקליטות, שתפישתם חד-ממדית בהגדרה - הם מוכרחים לבסס תזה, ולעולם לא לבסס ספק סביר. אחרים יאמרו כי זהו דווקא סממן של שפיטה מקצועית. דומה כי זו העת לעיין מחדש בכללים ולבצר מחדש את מוסד הספק הסביר, שכן ספק סביר, הוא סממן של חברה שומרת חוק, ומושג המהימנות חמקמק מכדי שנוכל להכריע רק באמצעותו גורלו של אדם.

הכותבים שותפים במשרד עורכי הדין שוורץ-נרקיס, וכן עומדים בראש הקליניקה לפרקטיקה סניגוריאלית בקריה האקדמית אונו