רצח רבין - פצע לאומי שלא מגליד
ב-1995 שלום היתה מילה גדולה. לא פחדנו אז להאמין. ב-2011 אנחנו מפחדים לצעוק את המילה, לא מאמינים שהשלום אפשרי
גם השנה כמו בכל שנה אני מתכוונת ללכת לכיכר להיזכר באותו ליל רצח נורא שאירע לפני 16 שנה. אצלי זה מנהג. מסורת זיכרון. אני לוקחת איתי נר זיכרון ומדליקה אותו קרוב לבמה, קרוב למקום בו נרצח יצחק רבין ואיתו נרצחה התקווה לשלום.
בשנים האחרונות העצרות הופכות יותר ויותר למעין הפגנה. אני מוצאת את עצמי בין המון אדם צועק, מתלונן. כשסביבי דוכנים ממש כמו בשבוע הספר. רק שאת ספר הזיכרון שאני רוצה לקרוא אין פה. אבל הרבה פרסומים, תעמולת בחירות, שלטים וסטיקרים, עצומות ומחתימים - יש פה. הדרך לבמה שבכיכר מתארכת לי כל שנה עוד קצת, לפעמים אני אפילו מהססת אם להגיע, אך כמי שנאמנה למסורת שלי אני תמיד חוזרת.
עוד בערוץ הדעות:
רצח רבין וחשבון הנפש של הציונות הדתית
פינוי מאחזים - עוול מוסרי
אני באה כדי לזכור ולהזכיר לעצמי את המנהיג שאיבדתי כל כך בקלות. אני באה כדי להזכיר לעצמי שיש דבר שנקרא שלום, אבל שלטים עם תמונות של פוליטיקאים מסיחים את דעתי. לא נותנים מנוח, לא נותנים להיזכר ולא משאירים מקום לאופטימיות, לזיכרונות על שלום. מה השתנה מאז אותה שנה של פיגועים לצד תקווה? גם עכשיו יש לנו פיגועים, אולי קצת אחרים, עם אמצעים אחרים אבל המפגעים הם אותם מפגעים. אם זאת התקווה לשלום אינה אותה תקווה. לאן היא נעלמה?
ב-1995 חשיבות העצרת היתה ברורה לכולם. שלום היא מילה גדולה, אבל לא פחדנו אז להאמין, לא פחדנו להגיד אותה, גם רבין לא פחד. היו הפגנות תמיכה בתהליך השלום והיה תהליך שלום. ב-2011 אנחנו מפחדים לצעוק שלום, לדרוש שלום, לא מאמינים שהשלום הוא אפשרי. ויתרנו. הספדנו מנהיג, והפסדנו גם את הכוח שהיה לנו פעם, אי אז ב-1995.
איפה השמאל?
ב1995 היה פה שמאל, חזק, בועט, דורש. ב-2011 אין שמאל, יש מרכז, אמצע. נדמה שהשמאל זז מרכזה, התמתן. נח ומתמתח כדי להישען על כתף הימין. ברקע עדין לפעמים נשמעים חרחורי גסיסה אחרונים, או שמא אלה נחירות של השמאל המנמנם. הם נשמעים אחת לשנה דווקא בעצרת הזיכרון לזכר רבין, מפריעים ברקע וגונבים פוקוס.
לפני 16 שנים היה לי אכפת, היה בשביל מה להילחם, היה עם מי להילחם, היתה מלחמה להשגת שלום. ב-2011 פחות אכפת לי, אני לא מקשיבה לחדשות, נלחמים על צדק חברתי כי אם השלום לא אפשרי, אז אולי לפחות מגיע לנו קצת צדק. שינינו נושא, העברנו דף, המשכנו הלאה. אנחנו בונים עתיד על יסודות סדוקים, רעועים, כשההתמוטטות כבר ידועה מראש.
ב-1995 תקווה שקטה הציפה לבבות. חיוכים על הפנים. הבטנו ברבין בהערצה והתמלאנו ביטחון. היינו פחות ציניים, פחות סקפטיים, מה שאפשר לנו להיות יותר ויותר חדורי אמונה בדרך ובמטרה. זו הייתה עצרת תמיכה בשלום ובמנהיגה של דרך השלום, התייצבנו בלב שלם, באמונה שלמה, באנו לחזק ולהתחזק. היתה הרגשה של התרוממות נפש באוויר, אושר, צעד אחד לפני הניצחון.
הניצחון הפך להפסד
יום אחרי האסון הנוראי המשכנו לבוא. ישבנו בכיכר מסרבים להאמין, מנסים להיאחז באוויר הניצחון של אתמול, שלפני הרצח. אבל רוצח הפך את הניצחון להפסד, ואת התחושה לתחושת אבדון. שרנו שירים בשקט, בתדהמה ובחוסר אונים. העצב איחד ביננו. באנו לכיכר והתחממנו אחד בשני, התנחמנו אחד בשני, חיפשנו נחמה. היינו עצובים, בכינו כשריססנו כתובות על הקירות, ביקשנו סליחה. חיפשנו מוצא פוליטי ואישי. הנפנו דגלי ישראל מתוך אהבה למדינה, שייכות ותקווה. התפללנו לשלום. זעקה חרישית נשמעה למרחקים.
ב-2011 שלטים וכרזות פוליטיות מדליקות את העיר ומחממות את האווירה המתוחה. באים לכיכר כדי לחמם עוד יותר, לא כדי לחמם אחד את השני, אלא להתחמם אחד על השני - לחרחר מריבה, להתכסח, להתרחק. שמאל מימין וימין משמאל, דתי מחילוני וחילוני מדתי. אנחנו לא עצובים אלא מלאים כעס, כעס שעלול להפוך לשנאה. שנאה כלפי הממשל, שנאה כלפי המדינה ושנאה אחד כלפי השני.
קיר של דמעות הפך קיר של צעקות. אנחנו לא מבקשים סליחה, אנחנו דורשים שינוי. אנחנו מניפים דגלים מתוך רצון להיות שייכים, אנחנו לא בטוחים שאנחנו שייכים. אין מי שיקשיב לנו, אז הפסקנו לשיר שירי שלום. אנחנו לא מקווים, לא חולמים ולא מתפללים לשלום. החלפנו את התקווה בחיפוש אחרי תלונות. האשמות נשמעות במקהלה צורמת. אנחנו כל כך ציניים שלפעמים זה מגעיל גם אותנו. אנחנו לא מחפשים מוצא או דרך פוליטית חדשה ללכת בה, אנחנו מחפשים להאשים.
במקום תקווה יש לנו רשימת תלונות, ואת האמונה החלפנו בחרטות, חששות, סיבות לוותר ומעצורים. יום אחרי העצרת לזכר רבין הכול חוזר לקדמותו, אף אחד לא בא לכיכר כדי לתהות, להרהר, להיזכר, להישאר. אולי כמה עובדים זרים אוחזים בקשישי העם, שכמו העם גם הם ידעו ימים טובים יותר. כמה עובדים זרים שהכיכר הזאת לא אומרת להם כלום, וזקנים מבולבלים, תו לא. עבר, נמחק, נשכח.
לא מבינים איך זה קרה
ב-1995 היינו תמימים, רצחו לנו מנהיג מול עיננו והיינו נבוכים. 16 שנים לאחר הרצח אנחנו עדין נבוכים, עדין לא מבינים איך זה קרה. הפסקנו לנסות להתמודד עם המבוכה ועברנו להתעסק במריבות פוליטיות, שאף אחד לא שם לב אליהן, גם ביום הזיכרון לרצח רבין. אנחנו עסוקים בלהוציא קיטור וכעס באמצעות שלטים עם סלוגנים יותר טובים ומילים יותר חריפות, פוסטרים וסטיקרים שמסיתים אבל רק בעקיפין. החכמנו להפגין, אבל בטיפשותנו לא בחרנו מטרה אחת ספציפית ממוקדת ללכת לעברה. מדינת רווחה פלוס שטחים במתנה, לא הולך - זה כפל מבצעים וגם ככה לא תקף בחגים, שבתות וימי זיכרון לזכר רבין.
נפצענו אז אנושות ואנחנו ממשיכים לדמם, ממשיכים לתור אחר המנהיג שיכבוש את לבבנו בתקווה חדשה. מנהיג שיחבוש את הפצע הלאומי הזה. אבל פגיעה בשלום תיקונה אפשרי רק באמצעות התמודדות עם השלום, באמצעות חתירה לשלום. שלטים, סטיקרים ותעמולה פוליטית הם רק מלח על הפצע. שורפים ולא גורמים להחלמתו. הם עושים את ההפך.
זהו פצע שלא מכסים בסטיקר, גם לא בפלסטרים של תיקונים נקודתיים ופתרונות זמניים בשיטת חתול ועכבר - או בגרסתה הישראלית: "הוא נכנס בי - אז אני נכנס לעזה".
דיממנו מספיק, התקווה אבדה, אבל היא בכל זאת עמוק בפנים, מסתתרת. חנוקה, למרות שהייתה רוצה לפרוץ החוצה בגאווה. כדי שלא תמות תקוותנו כמו תהליך השלום - הגיע הזמן להחיות אותו, להחיות אותנו ובעיקר את האמונה בהיתכנותו של השלום. ממארגני העצרת אני מבקשת לא להפריע לזיכרון ולהתמודדות, ולכם אני קוראת לבוא לכיכר ולהיזכר שיש כזה דבר שלום. היינו קרובים, אבל גם אם התרחקנו, זה הזמן לקום על הרגליים ולמצוא אותו אצלנו. ואף על פי כן ולמרות הכל השלום עוד קיים בתקוותינו, השלום הוא אפשרי, אם נאמין ונרצה בו.
לפנייה לכתב/ת 
