"נונה קוראת מחשבות": בין טקסט לסאבטקסט
ספר הילדים הראשון של אורית גידלי מצליח לשלב הומור בעיסוק בנושא לא פשוט - ההבנה שיש פער בין מה שאנשים אומרים לבין מה שעובר להם בראש. לנונה גיבורת הסיפור יש מקל בועות סבון שדומה בשימושו לזכוכית מגדלת
החיים בעולם המבוגרים מלאים בסובלימציות. כחלק מתהליך החברות של ילד, המבוגר האחראי אמור להקנות לו את הכישורים החברתיים וללמד אותו את הדקויות ההתנהגותיות הנאותות בחברה. אנו מלמדים את הילד לשלוט בצרכיו ולעשות אותם במקום המיועד להם. מלמדים אותו לדבר במקום לבכות כשהוא רעב, כשכואב, כשצמא או כשעצוב. לדבר במקום להשתולל מכעס. להפסיק למצוץ מוצץ או אצבע. לומר "סליחה", גם כשלא תמיד מתכוונים לזה, ו"בבקשה" כי זה מנומס. מלמדים לומר "הכל בסדר" כששואלים "מה שלומך?" כי זו התשובה המצופה לשאלת נימוס בסיסית.
אף אחד לא מלמד את הילד שלו לענות באמת על שאלה מסוכנת זו כי מעטים האנשים שבאמת מתכוונים אליה. כך, המבוגרים מלמדים את ילדיהם לקרוא את החברה שהם נמצאים בה, ולהתנהל בה בהתאם.
ספרי ילדים רבים עוסקים בתהליך חברות זה, לרוב באופן פסיכולוגי. בתוך קבוצת ספרים זו ישנם ספרים מאוד דידקטיים שאותם תלווה בדרך כלל פנייה להורה על ידי פסיכולוג או דמות בעלת סמכות חינוכית אחרת, התומכת ב"שיטה" החינוכית המוצגת בספר. אך ישנם גם ספרים מלאי הומור, צחוק ושעשוע, אשר לפי דעתי, טובים יותר. "נונה קוראת מחשבות" של המשוררת אורית גידלי, אותו איירה איה גורדון-נוי, נמנה עם הקבוצה השנייה - מכיוון שהוא מצליח לשלב הרבה הומור תוך כדי עיסוק בנושא לא פשוט - ההבנה שיש פער בין מה שאנשים אומרים לבין מה שהם חושבים ולהיפך, וההתמודדות עמה.
מכשיר הקסם
נונה, גיבורת הספר, חוזרת יום אחד הביתה ומספרת לאמא כי היא נעלבה מאוד מדבריו של ילד אחד. אמא של נונה, מיד יודעת מה נונה צריכה. היא מוציאה מהארון מכשיר קסמים - מקל של בועות סבון. נונה מגלה שאם מסתכלים בעד מכשיר הקסם, ניתן לראות "מתחת למה שאנשים אומרים, גם מה שהם חושבים - אבל לא אומרים". נונה לוקחת לגן את מקל הבועות, אשר דומה באופן השימוש שבו לזכוכית מגדלת. היא רואה את הילדים שסביבה דרך מקל בועות הסבון ומגלה כי הילד שאומר שאינו רוצה לשחק למעשה מפחד להפסיד, הילדה שאומרת לחברתה שתגיד לכולם לא לשחק איתה רוצה שהיא תהיה רק החברה שלה, והילד שהעליב אותה לפני כן רואה הכל ורוד כשהיא בסביבה.
היא ראתה פתאום ש"לילדים שמקללים יש קלקול: בדרך מהבטן לפה, מילים טובות מתהפכות אצלם לרעות", לכן לא צריך להיעלב מהם. נונה עושה מעשה בוגר ביותר, בוגר יותר מרב המבוגרים שמכירים טוב טוב ניואנסים חברתיים אלה. היא אומרת לילד שהיא חושבת שיש לו חיוך יפה והיא מזמינה אותו לביתה בתנאי שלא יאמר דברים מעליבים. כשהיא חוזרת הביתה היא מספרת לאמא את שקרה בגן ומחזירה לה את המכשיר מכיוון שהיא כבר לא צריכה אותו. אמא של נונה מחבקת אותה ושמחה על כך ש"הילדה הקטנה שלה מזכירה לה את הדברים הכי הכי גדולים שיש".
איוריה של איה גורדון-נוי מהווים את האלמנט ההומוריסטי המרכזי בספר. הקלילות שלהם והשימוש בטכניקת הקולאז', תורמים רבות לסיפור אשר אין בו הרבה טקסט - אבל כל מילה בו במקום. הקולאז', אותו בונה גורדון-נוי, לא נשאר רק ברמה של חומרי מציאות הנכנסים אל תוך עולם האיור, אלא בא לידי ביטוי גם בחומרי סיפור הנכנסים לעולם האיור, או להיפך. היא עושה זאת על ידי קומיקס אשר מופיע בתוך הטקסט ומספר חלק מהסיפור. כך, הקומיקס לא רק מוסיף להומור של הסיפור אלא גם מטשטש את הקו שבין המלל לאיור. טשטוש קו זה יוצר עוד עומק לספר ומעמיק את תחושת החוויה של הילד בתוכו.
כפי שכבר ציינתי, הספר והאיורים בו מלאי הומור. יש בו קריצות הומוריסטיות המיועדות לילד וגם קריצות המיועדות למבוגר. אולם, לעתים הפער בין קריצות אלה לא מספיק מעודן. לקראת סוף הסיפור, כאשר נונה מחזירה הביתה את מכשיר הקסם, נאמר כי אמא שלה השאירה אותו בחצר מכיוון שהיא לא צריכה אותו. האיור באותו עמוד מסביר מדוע ומראה את אבא של נונה מגיע הביתה וכאשר הוא אומר "שלום! נשיקות! מה יש לצהריים?" הוא חושב בדיוק את אותו הדבר.
בעיני, תוספת זו לסיפור משעשעת ואיננה מיותרת, אך מכיוון שנדמה כי זו
ההתמודדות היחידה של אמא של נונה עם הפער בין מה שאומרים למה שחושבים, הספר מפספס אולי הזדמנות להראות תמונה מורכבת יותר של עולם המבוגרים אשר עומדים מול פער זה יום יום, בדיוק כמו ילדים. אך למרות זאת, הסיפור הזה באמת מיוחד.
כל גיל מעלה סוגיות חברתיות אחרות עימן צריך להתמודד, וככל שהילד גודל הניואנסים החברתיים נהיים עדינים יותר ומורכבים יותר, כאלה שגם מבוגרים לא תמיד באמת יודעים איך להתמודד איתם. במצבים כאלה ספר יכול להיצור פתח למפגש מעניין בין ההורה לילד ואולי אף שיחה מעניינת של התמודדות משותפת, גם אם הילד אינו מודע אליה לחלוטין. "נונה קוראת מחשבות" ממלא באופן נעים והומוריסטי את מטרתו החינוכית, ולמרות שהוא אינו מממש את הפוטנציאל שיש בו "להוריד" את ההורה לגובה ילדו אל מול תופעה חברתית עמה מבוגרים מתמודדים ממש כמו ילדים - הוא מומלץ בחום.
"נונה קוראת מחשבות", מאת אורית גידלי. איורים: איה גורדון-נוי. הוצאת כנרת זמורה-ביתן.
