נשים כותבות שירה, בהשראה

אסיה רודשטיין מביאה לתל אביב עורבים

כשאני פותחת את ynet ונתקלת בפרצופו המחוייך של אחמדינג'אד, אני מזהה בו דמויות מקפריצ'יוס של פרנסיסקו דה גויה, או את דמות העורב של אדגר אלן פו. לילה אחד קודר הצעתי לאלן פו: "אדגר, שמע אחי, למה שלא נזמין העורב שלך לתל אביב בת זמננו?" והוא אמר לי, "תקבלי תשובתי -Nevermore".

רוצים לקרוא כתבות נוספות על שירה? היכנסו לכאן

כך יצאתי עם העורב למעוף מעל פני יותר ממאה וחצי, וכעת הוא קפץ לביקור במדינת היהודים, ושבכלל יגיד לי "תודה" על שלא עשיתי אותו פוליטיקאי. כתיבת השיר הזה תפסה אותי חזק, אני זוכרת, ישר נכנסתי לסוג של תחרות. תחרות עם מי? עם אלן פו? עם זאב ז'בוטינסקי? לא ולא. זו הייתה תחרות "בין-עורבית". הייתי אחוזת דחף לבדוק עד הסוף מי מבין העורבים יודע להשתעשע באופן יותר מקורי. הייתה לי גם מחויבות בפני פו להביא את הפנטזיה שלי קרוב לחושים אמיתיים. עד כדי כך, שלא פעם יצא לי להיבהל בלילה מהמקור המוצב לי לפתע מול העין.

אדגר אלן פו. מה היה אומר על העורב התל-אביבי?(צילום: AP)

אפרופו העין. אין לי כל כך דרך להעריך או להגדיר את שירי שלי באופן אובייקטיבי, אבל לדעתי, מה שאמור לתפוס את עין הקורא – זה איך שהפכתי את ה-"Nevermore" האוגינאלי של פו, ל-"קחחח מנה!". הרי זה ממש לא אותו הדבר, אבל בכל זאת, אני מעיזה לציין כי יש באמירות האלה משהו משותף: בוקעים בהן צלילי הגרון הצר השחור. לא מזמן דקלמתי עד הסוף את השיר, למי שהכיר קצת משיריי. "ברווורר," - הוא הגיב - "אָת לא יכולתְ שלא להרביץ שָם אורגזמה בסוף" - "וואלה!" - נעלבתי אני, - "גם כן תגובה...".

העורב התל-אביבי

(בהשראת "העורב" מאת: אדגר אלן פו)

בַּחֲצוֹת, שָׁפוּךְ עַד מָוֶות, מְדוּכְדָךְ בְּסוֹף הַסְתָיו, אֶת

הַכְּרִיכָה הַפִילוֹסוֹפִית רַק פָּתַחְתִּי, חֲצִי עֵר,

וּמַרְגִיש – תוֹרָה חוֹדֶרֶת, הַשָעָה כֹּה מְאוּחֶרֶת,

בַּחַלוֹן צְלָלִיתֹ עוֹבֶרֶת: זֶה שָכֵן מִבְּלוֹק אַחֵר,

זֶה שָכֵן וְלֹא יוֹתֵר.

לְיָדִי תַּנוּר הַדֶלֶק וּסְפָרִים, סְפָרִים אֵין סְפוֹר.

לַזְרִיחָה כֹּל כַּךְ חִיכִּיתִי וּבָלֵב שֶלִי קִיוִויתִי,

וְכִמְעָט, כִּמְעָט רָאִיתִי אֶת דַרְכָּה שֶל אֶלִינוֹר,

דֶרֶךְ שֶל שַלְוָוה וָאוֹר.

אֶת הַלֵב, פָּרוּץ לָרוּחַ, מְמָלֵא בְּדֵאָגוֹת.

הִשְתַחְרֵר מְעַט הַפַּחַד, לֹא חוֹלֵם טִיפָּה עַל נַחַת,

אֶת עַצְמִי מוּכָן לָקַחַת לִבְדִיקַת הַשִיגְעוֹנוֹת:

זֶה שָכֵן שֶבָּא לִשְתוֹת.

וְאוֹמֵר: "מִמְךָ, אוֹרֵחַ, מְבָקֵש אֲנִי סְלִיחָה.

בַּחֲצוֹת אני הִרְהַרְתִּי, בָּאוֹרֵחַ לֹא נִזְכַּרְתִי,

לֹא שָמעַתִי..." - וּפָעַרְתִי אֶת הַשַעַר לִרְוָוחָה.

הֵד בַּחוֹשֶך: "חָה-חָה-חָההה"

הִתְמַסְרָה לִצְלִיל הָרוּחַ, לֹא מוּכָּר לִי לְעוֹלָם,

וְהַלֵיל חָדַר לִי פְּנִימָה וְסָחַף אוֹתִי קָדִימָה.

"אֶלִינוֹר, זֶה לֹא הַבִּימָה..." – מִתְגוֹנֵן בְּקוֹל מוּרָם, -

"אִמָּא..." – הֵד עָנָה מִשָם.

כּשֶהַמֶתַח מְחַבֵּל לִי בַּתִפְקוּד הַגוּפָנִי,

הַדְפִיקָה חָזְרָה בְּכּוֹחַ, רַעֲיוֹן חָלַף בַּמוֹחַ:

"לֹא שָכֵן שֶבָּא לִשְכּוֹחַ – זוֹ הָרוּחַ, אֲדוֹנִי"-

הֵד הֵשִיב: "אֲנִי... אֲנִי..."

מָה עַכְשָו? עַכְשָו הַגוֹלֵם הַשָחוֹר מַבִּיט – נִכְנָס.

הָעוֹרֵב מִשְנוֹת עַנְתִיקָה, כְּמוֹ סוֹהֵר שֶל אֶווּרִידִיקַה,

מִתְהַלֵךְ לוֹ תִי – קָה – תִי- קָה, אוּפְּס - פִּסְלוֹן לָבָן הָרַס,

וְרֹאשוֹ חָלָק תָפַס.

גַאֲוַות צִיפּוֹר בּוֹגֶרֶת כְּבַר שִינְתָה הָהַבָנָה.

"הָעוֹרֵב שֶלִי קֵירֵחַ, הַאוֹמְנָם, אַתָה שָׁמֵחַ

שֶהִצְלַחְתָ לְנַצֵחַ אֹפֶל, רוֹעַ וּתְבוּנָה?" –

הוּא עָנָה לי: "קַחחח מָנָה."

הָעוֹרֵב הַמְשוּגָע הַזֶה מַבִּיט מְהַפִּינָה.

מִי רָאָה בְּאֵיזֶה סֶרֶט – הַצִיפוֹר הַמְפַגֶרֶת

מִתְיַישֶבֶת מְדַבֶּרֶת... אֵין דָבָר – זֶה מִקִנְאָה...

הוּא אָמַר לִי : "קַחחח מָנָה."

הָטִיפֵש הַזֶה דוֹחֶה לַעַזַאזֵל יַא בֵּן זוֹנָה.

אֵיךְ יָכוֹל לִהְיוֹת כְּאִילוּ הוּא שוֹקֵל בְּקוֹשִי קִילוֹ,

יֵש לוֹ כּוֹחַ שֶל גוּרִילָה... לֹא, אֲנִי מַגִיש תְלוּנָה..."

הוּא הֵשִיב לִי :"קַחחח מָנָה."

הַרִצְפָּה עָלְתָה לְמַעֲלָה עַד לְגוֹבָה שֶל שִנְאָה.

לָעוֹלָם חָזַר הַצֵבַע בְּשָעָה חֲצוֹת וָרֶבַע.

בְּנִיגוּד חָרִיג לַטֶבַע קָמָה שֶמֶש לְבָנָה.

הוּא הוֹרָה לִי: "קַחחח מָנָה."

"רַק עַכְשָו אֲנִי מֵבִין שֶמִצָרוֹת אַתְ חֲסִינָה!"

וְיָצְאָה כּוּרְסָא לָדֶרֶך, שֵש רַגְלַיִים עַד הַבֶּרֶך,

הַצְלִילִים בָּקְעוּ בְּעֶרֶך כְּמוֹ קְלָלָה מִגְרוֹנָה.

הִיא הוֹסִיפָה: "קַחחח מָנָה."

הַדָפוּק הַפְּרִימִיטִיבִי – בֶטַח, יֵש לוֹ כַּוַונָה."

"הִסְתַלֵק מִיָד! תָעוּף לִי מְלִיבִּי, שֶכֹּה שָׂרוּף לִי!

לֵךְ, רַק זֶה עַכְשָו דָחוּף לִי..." – הַצִיפוֹר לְאַט פּוֹנָה

וְאוֹמֶרֶת: "קַחחח מָנָה."

שֶל עוֹרֵב - עָמוֹק בַּנֶפֶש הַזְרוּקָה הַנִידוֹנָה.

הַקִירוֹת מַמַש הִגְזִימוּ: אֶת הַסִפְרִייָה הֶחְרִימוּ,

פְּרַט לְ"פַאוּסְט" הֵם הֶעֱלִימוּ "חֵטְא וָעוֹנֵש" - מַתָּנָה...

הוּא צִיוָוה לִי: "קַחחח מָנָה!"

וְנִפְעָר בּוֹר בַּשַמַיִם בּלִי מְלָכִים וְאֶמוּנָה,

הִסְתַייֵם בּזֹאת הַקֶטַע כְּשֶעָזַב אוֹתִי לְפֶתַע

וְאָמַר: "כִּי לֹא הֵבֵאתָ הָאֶמֶת ", - כַּךְ הוּא עָנָה

וְסָגַר לִי: קַחחח מָנָה."

רות קרא מוצאת בת שיח חדשה

בעברית שם העצם "חיים" הוא זכר, ואילו ברוסית - נקבה, היכולה לעתים להיות גם אהובה שאת המסע לקראתה חוגג היקום כולו. ואכן, זו ההתרחשות המתוארת בשירו של משורר "תור הכסף" הרוסי בוריס פסטרנק - "אחותי החיים", כשם קובץ שיריו הנודע ביותר. השיר נכתב סביב מהפכת פברואר 1917, בה תלה המשורר הצעיר תקוות רבות. הוא קיווה כי נפילת שלטון הצאר יעורר את קולו האישי של הפרט-היחיד, ויפתח עידן ספרותי וחברתי חדש.

פסטרנק בן ה-27 מתאר את מסעו אל אהובתו, כאשר המציאות כולה הופכת בת-שיח לרגשותיו, כך קרון הרכבת ודלתותיה, העצים וגשם האביב. בשל האהבה, לוח זמני הרכבות המביאים את המשורר אל אהובתו, הופכים עבורו מלאי פאתוס ושגב יותר מכל כתבי הקודש. הטבע בשירו מלא התלהבות ועוצמה, המהדהדת לא רק את רגשותיו הפרטיים אלא גם את רוח המהפכה והמחאה שבימים ההם.

"שוב ושוב אמונה נהדפת". רות קרא(צילום: יצחק וולף)

על רעיון זה עומד המשורר גם בכתביו הספרותיים וההגותיים, המציגים מעין משנה פילוסופית של מיזוג הכוחות ואחדות בין הטבע לבני האדם. שיר זה נפתח בקריאת האהבה לחיים, והפניה האינטימית אליה כאל בת בית: "אחותי החיים!". יחסי השארות השורשיים מחד, התשוקה, והמרחק ההכרחי עד אליה (שלא ניתן לגשרו לעולם) מאידך, הם תמצית הפרדוקסליות האנושית ובוודאי זו השירית.

אל מול שירו האופטימי של פסטרנק, ולהבדיל מלשונו הממריאה, שירי צולל מטה מטה, אל עולם שבר - של האהבה, התקווה, הסיכוי לגאולה. כך נראה על פניו השיר "רקיע שווא". "אין תיקון אהבה שלי עגונה", "הכתר החסד התהום נופלים", "אמונה נהדפת", רקיע "יתום בעירומו" ועוד. אלא שכמו כל השראה, באמצעות ההתקה שמאפשרת מחווה לשירה גדולה כמו זו של פסטרנק, אף כאן, בעולם המילים, מתרחשת גאולה אחרת. ישועה בזעיר אנפין - של השפה הפרטית.

כמי שנולדה וגדלה בבית של מסורבי עלייה, זכיתי מינקות לצמוח לתוך בליל של לשונות: השירה הרוסית, העברית המקראית לצד זו המדוברת, הארמית התלמודית וזו הזוהרית. כל אלו צפים ועולים בשיר, בערבוביה שחלקה מודע וחלקה צפון וסתום. "אשתמש בתגא חלף" זוהי אזהרה על כבודו והדרו של האל, שאסור להשתמש בשמותיו וסממני מלכותו. דווקא בשל חוסר היכולת לפנות למציאות בלשון נקבה (שהרי "החיים" בעברית הם כאמור שם עצם זכרי), ובגלל שאסור להשתמש ב"תגא" המלכותי והאלוהי - השיר פונה לבסוף אל בת שיח חדשה שהיא "אחותי החיים", וזו השכינה.

השכינה, המסמלת את העולם האנושי ואת בת זוגו של האל, היא זו שאפשר לדרוש בשמותיה, זו שאפשר להושיט לה יד, לבקש ממנה הצלה. השכינה הופכת כאן - בהשראת ה"טבע" רב העוצמה של פסטרנק - לבת שיח ולמושיעה, שותפה לשיטוט שלי בין הלשונות ובין הסמלים השמימיים והארציים. התמונה הרוסית הטיפוסית של פסטרנק השועט ברכבת לאהובתו, מומרת במסע שלי בין עולמות של תוהו ובוהו ועולמות של בריאה. מאיימת ארבע מיתות בית דין לעבר תחיית המתים, מחרדת היתמות לפניה אינטימית לשכינה שלי, "אחותי החיים" המגיחה ברגע האחרון, בקריאת הסגירה. המעבר מהעולם הגברי של "החש בראשו", לעולם הנשי של זו ש"חשה ברחמה" יוצר תיקון בעצם היכולת לכתוב שירה, שנדלית מעומק הבאר של לימוד השירה העתיקה. השיר לקוח מתוך ספרה של רות קרא, "אין שקט בעולם כלל".

רקיע שווא

אחותי – החיים, גם היום עולָים על גדותיהם

מתנפצים כגשם אביב על הכל

(בוריס פסטרנק)

אֲנִי מְנַסָּה לְהַסְבִּיר אֶת זֶה לְעַצְמִי פָּשׁוּט

אִשְׁתַּמַּשׁ בְּתָגָא חֲלָף.

רְקִיעַ שָׁוְא נִבְרָא כְּשֶׁאֵין מַבִּיטִים בּוֹ

כְּשֶׁהוּא תָּלוּי יָתוֹם בְּעֵירֻמּוֹ,

וַהֲרֵי זוֹ לְךָ מַה שֶּׁבִּקַּשְׁתָּ,

שׁוּב וָשׁוּב אֱמוּנָה נֶהֱדֶפֶת

אֵין תִּקּוּן

אַהֲבָה שֶׁלִּי עֲגוּנָה

וְאַחַר הָיִיתִי מְהַלֶּכֶת בָּרְחוֹבוֹת

מְשַׁנֶּנֶת הָחָשׁ בְּרֹאשׁוֹ יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה

וּפוֹתַחַת סְפָרִים וְקוֹרֶסֶת לְתַגִּין וְסוֹדוֹת דִּלְהוֹן

וּמְרַחֶפֶת עַל יַרְכֵי מַלְאָכִים וְהָרִים גְּדוֹלִים

אִמָּהוֹת בְּתוּלוֹת פֵּרוֹת נְטָעִים בִּגְדֵי אוֹר נִקְרָעִים

הַכֹּל הָיָה בִּי שָׁם מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא סְקִילָה וּשְׂרֵפָה וְהֶרֶג

וְחֶנֶק וּתְחִיַּת הַמֵּתִים

נִסְדֶּקֶת בָּרְוָחִים שָאַלְתִּי

הֶחָשָׁה בְּרַחְמָהּ, מַה תַּעֲשֶׂה,

הֶחָשָׁה בְּלִבָּהּ, אָנָה תָּשׁוּב

הַכֶּתֶר הַחֶסֶד הַתְּהוֹם נוֹפְלִים

שְׁכִינָה שֶׁלִּי, אֲחוֹתִי הַחַיִּים –

הוֹשִׁיעִי נָא, רַק אִמְרִי

כֵּיצַד נִצָּלִים

השיר המקורי מאת בוריס פסטרנק:

אחותי החיים

תרגום: רונן סוניס

אחותי - החיים בגאות מתנחשלת

כגשם-אביב על כולנו עטים,

אבל אנשים בשעון ושרשרת

נושכים בנימוס כנחש בין חטים.

להם, לגדולים, נימוקים מלוא החופן.

ודאי וודאי ששלך מגוחך:

שריח רכפה הוא ריחו של האופק

ועין ודשא - גונם הוא לילך.

שלוח זמנים, בתחילת מאי החודש,

בדרך קמישין, בקרון הנוסעים,

טמיר ונורא הוא מספר הקודש,

מסאון הסופות שהשחיר את כסאי.

שאך מתנפלים הבלמים בקול נהם

עלי כפריים ביינם הנידח,

תוהים ממזרן אם ארד פה הפעם,

ושמש שוקעת ראשה מנידה.

ברטט אדווה מפליגים צלצוליים,

שלישי מתנצל: זה לא כאן, חביבי.

מעבר לתריס נחרכים שמי הליל,

מסף אל כוכב מועדים מרחבים.

גצים, נצנוצים - אך נמים כבר בשקט,

גם את ישנה - אשליה ערבה -

לבי מפזר, בטיסה משתקשקת,

דלתות של קרון במרחב ערבה.

(התרגום פורסם בגליון הראשון של כתב העת "הו!" וכן בספרם של רויאל נץ ומאיה ערד "מקום הטעם", הוצאת אחוזת בית) 

יעל טומשוב מתחברת לשורשים

יש משהו בהקשבה ללשון משוררים אחרים שמעניק לך את הכלים לעשות את עבודתך. ולא במובן של "השאלה" אפיגונית, אלא כמעשה המזכיר יותר הנשמה מפה אל פה. הבנתי זאת עוד במהלך ניסיונות הכתיבה הראשונים שלי. הַקְשָׁבָתִי הדרוכה ליוסיף ברודסקי - משורר יהודי-רוסי גולה, חתן פרס נובל לספרות, שהלך לעולמו ב-1996 - החלה לפני למעלה מעשור (בשלב התפתחותי שבו נופלת ההכרעה בדבר העדפתו של יוצר אחד על פני אוטוריטות ספרותיות אחרות) ועם השנים נוסף לה נופך מחקרי, שהעיסוק בו מאפשר את החיבור שלי אל התרבות ששורשיי נטועים בה.

יעל טומשוב. מעולם גשמי לרוחני (צילום: אורי הולנדר)

כיום, שיריו של ברודסקי מהווים לגבי לא רק תו תקן לשירה איכותית, אלא גם משמשים מופת למקוריות מחשבתית ורעיונית. השפעתו עלי ועל יצירתי נתחוורה לי רק כאשר סיימתי לעבוד על ספר שיריי "ים לא מוכּר": החל מכריכתו המעוטרת בשני תצלומים שצילמתי בעת שהותי השנייה בוונציה - מקום קבורתו של ברודסקי ואתר קדוש עבור צלייניו הרבים - וכלה במשפטים וביטויים שמתכתבים, במודע ושלא במודע, עם השירה הרוסית בכלל ועם שירתו של ברודסקי בפרט.

במובנים רבים "ים לא מוכר" הוא תולדה של נקודות מפגש רבות ביני לבין השירה העולמית והעברית. אפשר למצוא בו, בין היתר, פינות הסתודדות עם רוני סומק, לואיס גרסיה מונטרו, מאיר ויזלטיר ואפילו דוד אבידן. אבל הדיאלוג המתמיד עם ברודסקי מתקיים במקביל לשיחות האלה ובמישור קצת אחר; ברודסקי מעולם לא לימד אותי איך כותבים (לא רצוי ואף בלתי אפשרי לכתוב כמוהו). הוא בעיקר מלמד אותי איך חושבים על העולם הגשמי, ועל האופן שבו הוא נהפך בשירתנו לעולם רוחני עשיר ויחיד במינו.

השיר "איטליה", מאת יוסיף ברודסקי

נקודת המוצא של השיר "סן פרנסיסקו" היא שירו של ברודסקי "באיטליה" מ- 1985 (אשר תורגם לעברית על ידי עמינדב דיקמן ונכלל בספר "שירים ראשונים ואחרונים" בהוצאת דביר). מבטו הרטרוספקטיבי של ברודסקי בשיר זה הוא שהתניע את השורות הבאות.

סן פרנסיסקו

יוסיף ברודסקי

גַּם אֲנִי בִּקָּרְתִּי בְּעִיר שֶׁפִּסְגוֹתֶיהָ טָבְעוּ בָּעֲרָפֶל.

בְּעִיר שֶׁבָּהּ הָעֲלִיּוֹת וְהַמּוֹרָדוֹת

סֻמְּנוּ בַּהֲרָמוֹת וְהַשְׁפָּלוֹת פְּרוֹזוֹדְיּוֹת.

בְּעִיר שֶׁבָּהּ הַגָּבוֹהַּ בַּמְּקוֹמוֹת הוּא

כִּסֵּא הָעֵץ בְּקוֹמָה הַשְּׁלִישִׁית שֶׁל חֲנוּת הַסְּפָרִים

בִּשְׂדֵרַת קוֹלוֹמְבּוּס; בֶּחָצֵר הָאֲחוֹרִית שֶׁל מְשׁוֹרְרֵי הַבִּיט

הַמִּלִּים בְּסִפְרֵי הַשִּׁירָה הַקְּטַנִּים נֶהֱפָכוֹת לִזְכוּכִית מַגְדֶּלֶת

עַל הַמַּפָּה שֶׁל מַדְרִיךְ הַתַּיָּרִים –

צַ'יְינָה טָאוּן, נוֹרְת' בִּיץ', רָאשֶׁן הִיל, רְצִיף הַדַּיָּגִים...

וּכְשֶׁעוֹמְדִים עַל יַד הַקָּרוּסֶלָה הַמִּסְתּוֹבֶבֶת

בְּאֶמְצַע מֵזַח שְׁלוֹשִׁים וָתֵשַׁע – הָעוֹלָם כֻּלּוֹ הוּא

חֲנוּת מַמְתַּקִּים שֶׁמִּתִּקְרָתָהּ מִשְׁתַּלְשְׁלִים אַלְבַּטְרוֹסִים

עֲשׂוּיִים מַרְצִיפָּן.

וּכְשֶׁצּוֹלֶלֶת הַקְּרוֹנִית מִמְּרוֹם רִכְסֵי הָעִיר,

עַל פְּנֵי הַהוֹמְלֶס שֶׁמַּקְפִּיץ מַטְבֵּעַ בְּמַחֲבַת הַנְּדָבוֹת,

הַשִּׂמְחָה וְהָעֶצֶב נִתְלִים מִשְּׁנֵי צִדֶּיהָ, שׁוֹמְרִים

עַל אֵקְוִילִיבְּרִיּוּם עָדִין.

גַּם אֲנִי בִּקָּרְתִּי פַּעַם בְּעִיר שֶׁאָצְרָה

אוֹקְיָנוֹס שָׁלֵם בִּקְצֵה הָעַיִן.

גַּם אֲנִי חָבַשְׁתִּי פַּעַם כּוֹבַע חֹרֶף מֵעַל נֵזֶר הַפְּרָחִים.