אני מיוחדת

אני רוצה לספר לכם איך זה לגדול כילדה בעלת צרכים מיוחדים: באחד הימים שהייתי בבית אימי קבלה מכתב מתחקירנית שראיינה את האמן אורי ליפשיץ' ז"ל, והוא אמר, אני זוכרת, שאלה שיש להם ילדים בעלי צרכים מיוחדים – עדיף שיהרגו אותם ושיעשו הפלה. בעקבות כך ראיינו אותי אז לתוכנית בטלויזייה ושנינו היינו באותו מסך ואמרתי לו ככה 'אם היה לך ילד כזה איך אתה הייתי מגיב אם הייתי צוחקת עליו ככה?. אמרתי לו שצריך לקבל את השונה, ולמרות שיש כאלו שיש להם מוגבלויות, הם מיוחדים וצריך לקבל אותם איך שהם ולתת להם המון אהבה סבלנות ועזרה כי יש רבים כמותם.

אני רואה את עצמי כאדם מיוחד, ואני חושבת שאותם אלה ש'רגילים' צריכים לקבל את השונה. אבל יש כאלו שפוסלים ולא מעריכים שיש אוכלוסייה כזאת. בילדות לא יכולתי לעשות דברים רגילים למשל – לגהץ לבד או לנסוע לבד ואני יודעת שלא אוכל להביא ילדים לעולם, נכון שיש כאלו שיש להם ילדים ואני לא פוסלת אף אחד. יש לי משפחה וכשאימא שלי הייתה בהריון הכינו אותה ללידה ורצו לעשות לה ניתוח קיסרי ואמרו לה 'גברת ברק את מוכנה' – והיא ילדה בלידה רגילה וכתוצאה מכך נולדתי ילדה 'מיוחדת' בגלל חוסר חמצן בלידה.

'הנה המפגרת הזאת'

יש לי פיגור קל – אבל לא נכון לומר כמו שאנשים ברחוב אומרים 'הנה המפגרת הזאת' ומצביעים באשמה - וזה קרה לי לא מעט פעמים. פעם אפילו אספתי כוחות וניגשתי לאדם כזה ואמרתי לו בפנים – 'תסלח לי מאוד זה חוצפה איך שאתה צוחק וזה מעליב ופוגע – אתה צריך לקבל את השונה ולדאוג לאנשים כאלו'. הוא אמר לי שאני צודקת. ולפעמים אני חושבת שאם זה היה להיפך: שאני הייתי ילדה 'רגילה' - אז אני הייתי צריכה לעזור לכל אותם אלה בעלי הצרכים המיוחדים והייתי מושיטה להם יד באהבה.

בעבר השתתפתי בכמה תוכניות טלויזיה וכשחקנית בתוכנית 'עניין של זמן' – שם שיחקתי בתור אחות של חגית שמני כילדה בעלת צרכים מיוחדים. היום אני משחקת בכפר עידוד בחוג הדרמה, והחלום שלי הוא לפתוח חוג תיאטרון של בעלי צרכים מיוחדים ולחשוף את האוכלוסייה הזאת שזקוקה להמון אהבה.

אם כבר מדברים על סטיגמות רציתי לומר שפעם אנשים חשבו שאולי הכפר הזה הוא מאוד לא נכון. למשל אם הייתי ניגשת לאדם ברחוב ושואלת אותו על הכפר הוא היה אומר לי 'כן, שמעתי שיש שם אנשים מפגרים עם מוגבלויות – שלא צריך לעזור להם ואסור להתקרב למקום".

אני יודעת שיש כאלו שאולי פוחדים או חוששים מאתנו, אבל אני רוצה לומר להם שאתם טועים – כי אתם לא רואים אותנו ולא יודעים שיש פה אנשים שיש להם המון רגשות וגם מוגבלויות – ולא צריך לחשוב עליהם דברים שליליים. הייתי רוצה שיבואו לכאן אנשים ויראו את המקום הזה שנותן הרגשת שייכות – הרגשה שיש אנשים שאוהבים אותי – המדריכים וכל הצוות שנותנים אהבה וחיבה והמון סבלנות ואיכפתיות.

אהבה אחרת

היום אני גאה לספר לכם שיש לי פה חבר שאנחנו ביחד כבר יותר משנתיים – עד שהגעתי לכפר לא ידעתי מה זה בכלל חבר למרות שהיו לי הרבה מחזרים. עם צחי זאת הייתה אהבה ממבט ראשון, אהבה שכל אחד תומך בשני – וגם אם יש מחלוקת אז פותרים זאת. אנחנו אוהבים וצוחקים האחד עם השני מדברים על הכל גם על מה שכואב. ההבדל בין אהבה שלנו לאהבה של אנשים רגילים הוא שבאחת מביאים ילדים לעולם ובאחרת לא מביאים ילדים לעולם.

בטח שאני רוצה ילדים אבל אני יודעת שאני צריכה המון תמיכה ועזרה ועם יהיו לי ילדים

כל הזמן אני אצטרך לדאוג להם – ואני לא בטוחה שאני מסוגלת להתמודד עם הדברים הללו . זאת אחריות עצומה שאני לא יכולה לקחת על עצמי. ההורים היקרים שלי לא הסתירו ממני כלום והם סיפרו לי עוד בילדותי שאני ילדה בעלת צרכים מיוחדים. בהתחלה לא ידעתי איך לקבל זאת והיה לי קושי להתמודד עם זה אבל היום אני מודה שיש לי משפחה לתפארת שעוזרת לי ותומכת בי – ויש לי גם שלושה אחיינים שאני אוהבת אותם והם מבחינתי כמו ילדים שאף פעם לא יהיו לי.

לסיום אני רוצה להעביר מסר למשפחה של אורי ליפשיץ': היום אם הייתי רואה אותו ברחוב אני הייתי סולחת לו. הייתי מאוד רוצה לפגוש את המשפחה שלו ולומר להם כמה שאני כעסתי ולא יכולתי לסלוח והיום אני מוכנה יותר לסלוח ואני מקווה שהם לא יידעו עוד צער.

• נועה ברק מתגוררת בכפר השיקומי 'כפר עידוד' . המאמר מתפרסם גם בעיתון הכפר - 'ידיעות כפר עידוד' - מיזם חברתי - תקשורתי בחסות 'ידיעות אחרונות'.