יוטיוב מצחיק, אז צוחקים

מי שמשתייך לפלגי האוכלוסיה של מבוגרים וטכנופובים (שלא תמיד יש חפיפה ביניהם) בטח קמים בשבת בבוקר בשביל לשמוע שוב את המכונית המגויסת של הגשש ביידיש ברדיו. כשאומרים לאחרים הומור ביוטיוב הם בטח חושבים על אסי וגורי ומערכון החייזרים.

המערכון בוצע בהופעה שלהם על הבמה, שודר במדורת השבט של ערוץ 2 ומשם עלה ליוטיוב וזכה ליותר מ-1.7 מיליון צפיות כשבכל אחת מהן יש זרת-זרת-זרת-זרת-זרת. הגולשים הישראלים טחנו צפיה של מלא זרתות.

מה עוד קורה באינטרנט?

• מנגנים על אייפד
• מוזיאון ליין: אמנות באפלה   
• יש להם רגעים: הסלבס של ישראל מצייצים  
  

אבל לצד ההשתלטות המוצדקת של השניים על הקומדיה ביוטיוב, יש נסיונות רעננים מקוריים לעשות קומדיה ישראלית ברשת (ויתכן שזה ישתלם - יוטיוב מתחילה לשלם לקטעים ויראליים מצחיקים במיוחד). לא קל למצוא כאלה שיקרעו אתכם מצחוק באמצע העבודה או הלימודים, אך שאלנו, דפדפנו, חיפשנו ומצאנו כמה מהיוצרים הבולטים.

ערוץ דיבובים לוקח משהו שאחדים מאיתנו עשו כשהיו בני 7 או שיכורים או סתם כי הטלוויזיה הייתה מונמכת והם קרעו את עצמם - דיבוב של תוכניות טלוויזיה. לא תמיד התוצאה מבריקה, אבל אתם יכולים בשלב מסויים לעשות תרגיל - להנמיך עד הסוף את הרמקולים של המחשב ולדבב בעצמכם את הדיבוב. אולי זה יצחיק יותר, ואולי היקום יקרוס לתוך עצמו.

ניצה ולחם הם כנראה התשובה הישראלית לג'ייק ואמיר. מי הם ג'ייק ואמיר? שאלה טובה. מדובר בשני נודניקים מקולג' יומור שיש להם סדרת מערכונים משלהם (כולל אחד עם שורות בעברית). כך או כך, אם תצליחו להתחבר להומור שלהם, הם יגרמו לכם לצחוק ולחשוב "למה במשרד שלהם יש הוקי אוויר, ואצלי עדיין אין סיכות לשדכן? או שדכן?"

המהדורה העברית לגירסאות מילוליות לשירים התחילה בקטנה, בפינות הרשת, ולאט לאט צמחה למשהו שיכול בהחלט להקרא גאוות אינטרנט עברית. הנה, כעת מוקדש לזה ערוץ יוטיוב שמתחיל לספק קליפים די מצחיקים, כשהאחרון שבהם הוא שיר של ישי ושיר לוי שרבים על מיקרופון. הבקשה שלנו, היא שאף זמר ישראלי לא יעשה גירסה מילולית לעצמו - זה יהפוך אותו למגניב עם הומור עצמי - אבל יהרוג לכולם את הבדיחה.

את שוגר זאזא אתם עשויים להכיר מסרטון ארביעים הממים שעלה לאחרונה, אך גם מסדרות רשת מונפשות כמו אחמד וסלים, השטריימלים ועוד מערכוני אינטרנט גסי רוח שכוללים קללות ולעתים הפרשות גוף. הקריאה הטבעית היא תנו להם תוכנית בטלוויזיה. אבל נראה שדווקא האינטרנט מסוגלת לשאת את ההומור הזה והיא יכולה לספק להם בית חם.

סרטי דיסני מדברים בדרך כלל על החיים המושלמים באופוריה, האהבה הבלתי מושגת שתושג בסופו של דבר, והדרך של הגיבור הידסנאי ללמוד משהו על עצמו. מכאן ילדים ילמדו שגם לחריגים שבהם יש סיכוי, שצריך לקבל את האחר, ושהאהבה תמיד תנצח או מסרים אופטימיים אחרים שלעתים יתנו להם תקוות שווא. סרטי דיסני בגירסאות של אולפני בינדר עוסקים בפייסבוק, ביבי, אייפון, ג'סטין ביבר ודברים אחרים שהם בהחלט ברומו של עולם. וגם בתחתיתו.

חברי לאטמה הם "קבוצה של עיתונאים וכותבים שנמאס לה מהתקשורת הישראלית" שנמאס לה "לראות את החבר'ה מהברנז'ה מדברים על כמה שהם חכמים ויפים ועל כמה כדאי לנו לסמוך עליהם כי הם חכמים ויפים". אז הם עושים מערכונים משלהם.

מילון אבן שושן מגדיר סטירה כ"יצירה ספרותית המתארת את הפגמים שבמציאות בצורה לגלגנית-עוקצנית". הטלוויזיה הישראלית מגדירה סאטירה כחיקוי מוגזם, איפור כבד ומשפטים שחזורים על עצמם. תחת איזו קטגוריה נופלים מערכונים כמו "אוסלו 93" של לאטמה, שמבוססים על המילים הכואבות של שמוליק הספרי, ועולים סמוך ליום הזכרון להרצחו של יצחק רבין? זו שאלה רטורית, ובכל זאת הטוקבקים פתוחים לתשובה שלכם.

ומה עם אלה שלא מופיעים פה? ספרו לנו בטוקבקים. בשביל לחסוך לכם זמן אתם יכולים להעתיק ולהדביק את הפתיח הזה לתגובה שלכם "כתבה לא מקצועית! איך שכחתם את _____".