שניות מאסון. על החיים ועל המוות במחסום

לפני מספר ימים בכיתי מול ילדיי במכונית, בעקבות מקרה במחסום המנהרות בכניסה הדרומית לירושלים. זה מסלול קבוע עבורי, שאני עושה בממוצע שלוש פעמים בשבוע. הפעם, חזרנו הביתה מאירוע משפחתי באחד מאולמות השמחה בבית לחם. המסלול הזה הפך חלק מהנוף, אך הפעם זה היה אחרת. לא שהרביצו לי ולא שמנעו מאשתי ההרה לעבור.

המחסום היה עמוס מאוד. בדרך-כלל אני עובר את המחסום הזה וכל מחסום אחר בשיא הזהירות ומציית להוראות: לא מתווכח ולא מתלונן. הפעם, כשהזדנבתי לאט לאט אחרי השיירה הארוכה, ראיתי שהחיילת מהמשטרה הצבאית קפדנית במיוחד. אמרתי לעצמי, שאולי יש איזו שהיא התרעה. כשהגיע תורי סוף סוף, אחרי המתנה ארוכה, כנראה שהחיילת קיבלה SMS. לפי תנועות הגוף, ניכר היה שזה מסרון מעניין במיוחד.

עוד בערוץ הדעות :

מות רעיון שתי המדינות / עדי מינץ

געגועיי ליצחק רבין המנווט / עמרי אריאב

עלול היה להיגמר במוות, כמו במקרה של הרב מרצבך(צילום: נועם מושקוביץ)

רק ממבט עיניה, היה עלי להבין שאני צריך לפנות ימינה למסלול המקולל של הבדיקה הקפדנית. אם לא הייתי קולט את זה, וממשיך ישר, אולי לא הייתי כותב לכם היום. היו מפרשים זאת כפריצת מחסום ומפעילים נגדי נוהל מעצר חשוד. אולי הגורל שלי היה כמו זה של הרב מרצבך מעתניאל. במקרה שלי היו ודאי טוענים שניסיתי לדרוס חיילים ושלא צייתתי להוראות. לא היו מכירים בי כנפגע פעולות איבה, כמו הרב ז"ל, והחייל היורה - אם תהיתם - היה מקבל צל"ש.

האצבע על ההדק

במסלול הימני חיכה לנו תור ארוך ולקח לנו זמן לא מבוטל עד שהגענו אל החיילת הבודקת. בתור אדם שמבין נהלים במחסום, פתחתי את הדלת כדי לפתוח את תא המטען וכדי שנסיים כבר את ההמתנה במחסום. צעקה לא צפויה עוררה בי חשש רדום. "תישאר ברכב ואל תרד", צעקה החיילת, שנעלמה. התבוננתי על בחור חמוש שעמד בקרבתה עם אצבע על ההדק, ערוך לכל תרחיש, וחשבתי שאולי ממנו תבוא הבשורה מה עלי לעשות במצב כזה, אך הבחור שידר לעברי מבט כיבושי קר והורה לי לכבות את המנוע. חלפו דקות ארוכות מורטות עצבים, שנדמו בעיני כמו נצח, כאשר בזמן הזה לחץ הדם שלי עלה ועלה. ואז הגיעו שני בחורים חמושים מכף רגל עד ראש, החלו לפתוח את הדלתות כדי לראות מי ברכב, לבדוק את התעודות, ולבדוק את תא המטען מאחור.

במצב מלחיץ שכזה, העברית הטובה שלי פשוט קורסת ואני לא מסוגל לדבר. פתחתי את תא המטען שהיה ריק ואף הרמתי את השטיח כדי לחשוף את הגלגל הרזרבי. כשרציתי להחזיר את הדברים למקומם, הורה אחד הבחורים לחברו לבקש ממני להרים את המכסה של הגלגל, כי אני יכול להחביא דברים מתחת. השני הניח שאני לא מבין עברית, וענה לחברו: "כן, צריך לבדוק את התחת". 

חוויה דומה עברה עלי בנמל התעופה בן גוריון במהלך נסיעה לכנס בינלאומי. תקצר היריעה מלתאר את כל מה שעברתי שם. הסבירו לי שחייבים לעשות לי בדיקה גופנית. למזלי הרע, כאשר הייתי עם המכנסיים למטה לצורך הבדיקה החודרנית, הריצו את הקב"ט דחוף לאירוע אחר. החפצים שלי: חגורה, ארנק, טלפון נייד, ונעלי הספורט נלקחו לבדיקה במכונת שיקוף, אלא שזאת התקלקלה לעזאזל באותה שנייה. כך חיכיתי זמן רב, כשמכנסיי מופשלים. מחשבות רבות חולפות בראשי באותן דקות ארוכות ומייגעות, של חשיפה משפילה למציאות הכיבוש.

לאחר כל כך הרבה שנים של תרבות מחסומים, אני וכנראה רבים כמוני, ממשיכים להרגיש מושפלים. המחסומים הפכו סמל של דיכוי ושליטה של עם אחד על עם אחר. הריבון היחיד במחסום הוא אותה חיילת או חייל שמשפילים אותך עד עפר. במידה רבה, שם מתחיל הסכסוך ושם הוא יסתיים.

הכותב: תושב צור באהר בירושלים, יו"ר העמותה לדיאלוג ופיתוח תרבותי וחברתי בירושלים.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il